אין מקום בו התקצרותה של הארץ נוכחת יותר בגליל המערבי מאשר בראש הנקרה. רצועת החוף היפהפיה הזו שלאורך כביש 4 וסבך קני הסוף היא "הגולד קואוסט", חוף הזהב של ישראל. כעשרים שנה אפילו שקק פה חיים "קלאב מד", עד שביוני 1995, הרבה לפני פיתוח "כיפת ברזל" ו"צבע אדום", פגעה בו קטיושה קטלנית. השף הצרפתי נהרג ונפצעו 8 נופשים. ללמדך שמלחמות התחילו כאן לא אתמול.
"פעם" (כלומר עד "חרבות ברזל") היינו עולים בדרך שנחצבה בהר, מחנים את הרכב, צועדים רגלית עד השער, מצטלמים ליד שושנת המרחקים שמבשרת לנו על זה שאנחנו רק 120 ק"מ מביירות, שותים בירה מעל הים במסעדה-קפה בראש המצוק ומביטים בעיניים מסונוורות מבוהק אל הנוף היפה בעולם וחולמים על שלום עם לבנון. עד שפרצה המלחמה היינו יורדים ברכבל אל הנקרות הקרירות, שם המים העמוקים עולים יורדים בנהימה מהדהדת, מביטים במנהרת מסילת הרכבת שפעם הייתה חוצה את גבול שתי המדינות וחולמים על ימים טובים שבהם עוד ניסע דרכה שוב אל איסטנבול ומשם, בקרון שינה מהודר, אולי קונקשן לאוריינט אקספרס, עד פריז. לא עוד. כל האזור הוא שטח צבאי סגור.
היום אתה מתעורר מהחלום הרומנטי כבר קצת אחרי כביש הגישה לקיבוץ, עוד לפני שאתה עולה לאתר התיירות שבנקודה הצפונית. מחסום צה"ל מאולתר חוסם את הדרך. רב-סרן מילואימניק יוצא גולני קם קצת באי-רצון מהכיסא, ניגש בהססנות לחלון הרכב לראות מי המשוגע שחותר לנקודה המסוכנת ובתקיפות אדיבה מאוד מסרב לאפשר את המעבר. מה שהיה אפשרי מאז קום המדינה כבר לא אפשרי היום. למדינה הקצרה שלנו קיפדו עוד קילומטר, את הראש. קשה להביט על היופי של ראש הנקרה גם מהחוף שלמטה. גם הוא סגור. כנער שחיתי בעונה הזו לאור ירח מהחוף הזה אל הנקרות. עכשיו מחסום צהוב אימתני הותקן בדרך העפר המובילה אליו מאזור התעשייה של בצת, כמו בנקודות רבות על הגבול. גם החוף הזה שומם עכשיו.
"זהירות נ"ט", מזהיר השלט. פחד לעמוד פה, מי יודע מי למעלה ברכס סולם צור מצודד אלייך איזה טיל "קורנט" שתיכף ישגר אלייך ואל הרכב שלך בזמן שאתה מדשדש פה ברומנטיות. להגיע לכאן נעשה מסוכן כמו להבדיל בשנות החמישים לפטרה שמעבר לגבול הירדני. אני מביט אל הסלע הלבן. חלום ישן, מפה ומימיה. הו הסלע הלבן.
"זה מכווץ את הלב, עצוב והכי מדאיג זה שלא רואים את הסוף", אומרת ליאת הלוי, ממצפה הילה, מנהלת השיווק של אתר ראש הנקרה שמושבת מ-7 באוקטובר. היא מתקשה להסתיר את הכאב. "נגמרו המילים", היא מוסיפה ובכך מסתיימת השיחה.
"לא יכולתי להמשיך להיות אורח"
קיבוץ ראש הנקרה עצמו ניטש כבר לפני עשרה חודשים והפך לשטח צבאי סגור ומסוגר. מעבר לש.ג. המאויש באנשי כיתת הכוננות כבישובי קו העימות האחרים, אתה מוצא בתים נעולים ורחובות שוממים. אין איש במדשאות. אין צהלת ילדים. איפה הפעוטות בכובעי טמבל שהיו צועדים זוגות-זוגות עם הגננת. איש אינו פוקד את חדר האוכל. המראות פה מזכירים לי את התיאורים, שעמם היו חוזרים מי שטיפסו לקמפוס הר הצופים הנטוש לפני 1967. המבט כאן נמשך למעלה אל הרכס מעל, אוטומטית, יש איזו תחושת אויב שצופה בך ממעלה ומחכה לרגע כושר לתקוע אותך. "עדיף לא להסתובב", מזהירים אותי.
בדרכים בחוץ כמו בקיבוץ, לכל יש עכשיו מראה נטוש, העשבים השוטים חוגגים, השלטים שבורים ודהויים, הדגלים קרועים. מסעדות ובתי קפה שפעם היו בעונה הזו שוקקי חיים, עומדים סגורים, נטושים, עלובים.
"ממשלת ישראל, עם כל הגופים הביטחוניים שלך, עשתה טעות מאוד מאוד גדולה בעצם פינוי תושבי הצפון מהבית", אומר לי חבר קיבוץ ראש הנקרה מושיק גבעתי בן ה-82 שחזר הביתה אחרי שמונה חודשים "בגלות", כהגדרתו, אצל הבן הגדול והנכדים בישוב שמשית. "עטפו את סבא מושיק בהמון אהבה, אבל אני הרגשתי שאינני יכול להיות אורח ואני חייב לחזור הביתה".
כ-30 מתוך 1,200 חברי הקיבוץ שבו מאז הפינוי. נוכחותו בבית של מושיק ניכרת בזכות הגינה הירוקה שלו, שאותה הוא דואג להשקות מדי יום, נקודה מטופחת בתוך העזובה הנטושה שסביב. הוא לא מפחד. "מיד אחרי אותה שבת שחורה בדרום, כל גבול הצפון התמלא באלפי חיילים. זאת אומרת הפתעה של חדירה מכיוון לבנון למדינת ישראל בהפתעה כבר לא יכולה לקרות", הוא הרגיע. "נניח נכנסו לפאניקה. אז תחזירו אחרי שבוע-שבועיים. למה להרוס את חייהם של ילדי היישובים פה? כמעט שנה חלפה ועדיין יש סימן שאלה גדול כששואלים מה יהיה או-טו-טו בראשון לספטמבר ומי יודע עד מתי זה יימשך".
"מדינת ישראל מאבדת את עצמה לדעת כי היא מאבדת את כל מפעל ההתיישבות הענק בגליל עוד מלפני ימי טרומפלדור", מסביר גבעתי. "זה שהיום כפר גלעדי, דפנה, דן משגב עם, מנרה, אילון חניתה, ראש הנקרה מפונים מהבתים זה מבחינתי 'שומו שמים והאזיני ארץ'. לא מבין איך קרה דבר כזה. קשה לי לראות שהפכו את הגליל לרצועת הביטחון במקום שהיא תהיה מצפון לרכס הסולם מעבר לחומה הענקית הזו שבנו".
"מי יודע מה צופן העתיד" מסכם גבעתי. "אנחנו מקווים שהמצב הנוכחי איכשהו ייגמר, למרות מה שאנחנו שומעים בימים האחרונים ולמרות שמדינת ישראל חייבת לדחוף את חיזבאללה צפונה כמו שנקבע בהחלטת האו"ם 1701, אני מאוד מקווה שמלחמה לא תהיה פה. היינו צריכים לעשות את זה הרבה קודם ואנחנו נתנו להם להתקרב עד שפה מול הבית שלי היה מגדל של חיזבאללה ועם משקפת - יכולנו לראות אותם צופים לעבר היישוב". מבט מעלה, גם בלי משקפת מגלה שהמגדל כבר אינו קיים.
מרגישים לבד
הנקודה הצפונית ביותר להגשים את חלום הבירה הצוננת שלא מתאפשרת באתר ראש הנקרה בחום היום בתפר יולי אוגוסט 2024, היא תחנת הדלק פז בלימן, שנחבאת בחורשה כשני קילומטר דרומה משם. לא מי יודע מה רומנטי, אבל זה מה שיש. הזכיין ישראל בוכניק, שלקח אותה שבוע לפני המלחמה, יושב עם שני חברים מהקיבוץ הסמוך, אזרח וחייל מכיתת הכוננות. "רוב היום אנחנו לבד ולא נכנס אף אחד ואם נכנס מישהו זה בדרך כלל חיילים", הוא משתף בתסכול מחוסר התכלית של תקופתה ההמתנה הארוכה לפעולה צבאית משמעותית שתרחיק את חיזבאללה. "אנחנו מתפללים שכבר יקרה משהו, מחכים, ולא קורה כלום".
בדרך דרומה אני עוצר בריבונות מסוג אחר - "מדינת אכזיב". רינה, אלמנתו של אלי אביבי, עדיין כאן. מסתבר שחיזבאללה לא מכבד גם את היישות שעליה הכריז אביבי המנוח, שאפילו הרשויות בישראל הכירו כמשהו יוצא מן הכלל. "פעמיים הייתה פה פגיעה. שבע בבוקר, הייתי יחפה בפיג'מה במטבח ובום - התרסק פה כטב"ם על החוף, שמעתי אזעקה אבל לא התייחסתי. ואז שמעתי את הבומבה. מההדף נשברו כל החלונות. פעם אחרת הלך גגון", מגלה רינה אביבי. אבל, כמו לכל תיירני האזור, הנזקים האמיתיים הם נבצרותם של התיירים. "ההרגשה חרא, וסליחה על הביטוי", אומרת אביבי בכעס. "אני רגילה להיות לבד, אבל עכשיו זה לבד-לבד. ביולי אני רגילה ל-150-120 איש פה, בחדרים, באוהלים, ועל זה סתם כאלה שמבקרים או סתם באים לים או למוזיאון. עכשיו כלום".
"המלחמה פרצה בשביעי של סוכות שלמזלי בו כאילו נועלים פה עונה", היא מציינת. "בדרך כלל גם אחר כך באים אנשים, אבל לא במאסות. אז ככל שנה הכנתי את עצמי לחורף, אבל אף אחד לא חשב שזה יהיה לטווח כזה ארוך. הרי עברנו מלחמות פה. חודש-חודשיים וזהו. בהתחלה נתנו מסלול ירוק. אבל כמו כל דבר אצלנו כל רגע יש שינוי. הפעם לא הייתה ברירה, לקחתי הלוואה".
חוץ מזה, רשמית נמנעת עכשיו הגישה של מדינת אכזיב לים הפתוח. "בהתחלה שמו לי מסביב מאתיים חיילים וטנקים, כל מאה מטר על החוף הייתה איזו שוחה עם חיילים, אז גם אי אפשר היה בכלל להגיע לכאן. לפני חודשיים הזיזו לבקשתי את המחסום אז נפתח קצת. אבל אז סגרו את הגישה לחופים עם השערים הצהובים", מציינת אביבי, שאצלה הכול מתגמד אל מול הדאגה לחטופות והחטופים בעזה. על הצוואר של אביבי בין שלל השרשראות הצבעוניות שלה, גם שרשרת עם דיסקית החטופים. "נדרתי שאני עם זה עליי, עד החטוף האחרון", היא אומרת.
חזרה לשגרה? שאלה של מתי
את ליל השימורים שבין שלישי לרביעי עשיתי בנהריה, העיר הגדולה בקו העימות בגליל, המתנהלת בשגרת חירום מאז 7 באוקטובר. במלון "קאזה" שבכניסה לעיר גם העיתונאים התייאשו שממשלת ישראל תזיז דברים במהרה - ונטשו. בחודשים האחרונים נותר כאן רק הצוות של סוכנות הידיעות רויטרס, שממשיך לחכות לרגע שבו ישראל תגיב סוף סוף לאובדן הריבונות שלה בצפון. זה עדיין לא קרה. גם לא השבוע. זה לא קיץ טיפוסי גם בעיר הקיט נהריה. החופים סגורים מראש הנקרה ועד שבי ציון שמדרומה.
בשדרות הגעתון, הציר המרכזי שלאורך הנחל הנשפך לים, תנועה דלילה של אנשים. מנהלת ההזמנות אנקה דינוק מדגישה שזאת למרות שהעיר גדלה בכ-10,000 מפונים. לעירייה אין נתונים רשמיים. "אנשים בחל"ת. אין כוח קנייה. אנשים מתקדמים. עוברים לחיפה ויישובים אחרים", היא אומרת. "אפשר לראות כמה חנויות סגורות. השאר מנסים לשרוד". היא אישית לא מאמינה שתיפתח מלחמה של ממש. "יחליפו מהלומות וזהו. זה יחזור לשגרה. השאלה רק מתי".
סיגל, מלצרית בת 18 שעלתה לארץ מצ'ילה לפני שנתיים, כבר סיימה תיכון ומחכה לגיוס לצה"ל. היא אומרת שהמשפחה לא מצטערת ולא מפחדת. "אנחנו במלחמה, אבל פה יודעים מה לעשות וכולנו ביחד", היא מעודדת.
מלון קאזה עבר תהפוכות. המנכ"ל נכנס לתפקידו שבוע לפני המלחמה. ליאת עזריה, הרוח החיה של המלון, אומרת שמהר מאוד הבינו שבלי מפונים אי אפשר, אבל קליטת מפונים מסודרת ומאושרת התחילה בנהריה רק כשישה חודשים לאחר פרוץ המלחמה. ב-59 חדרי המלון יש בקביעות אנשי תקשורת זרה, רופאים מתנדבים מארה"ב שמגיעים למרכז הרפואי לגליל לסבבים של שבועיים-שלושה, ולמרבה הצער גם "ר"מ 2", משפחות של פצועי צה"ל שמאושפזים בבית החולים. הבריכה שבקומה העשירית סגורה משיקולים ביטחוניים. "פה שומעים את הבום ורק אחר כך את האזעקה", מתארת עזריה. רוב הצוות עדיין בחל"ת. מחירי החדרים כחצי ממחירם בשנה רגילה. "המצב רחוק מלהיות אידאלי, אבל צריך להתגמש אם רוצים לשרוד את התקופה הזו", אומרת עזריה. "ברור שאנחנו מייחלים בהם שוב נראה פה מטיילים, אנשים רגילים". אבל היא לוקחת בחשבון שזה ייקח עוד זמן. "בקורונה ידענו שאחרי שהיא תיגמר, האנשים מיד ישובו ובאמת נפתח הסכר ועבדנו כמו שלא עבדנו שנים. עכשיו עם מלחמה לא רואים אור בקצה המנהרה, קשה להעריך איך זה ייגמר וכמה זמן אחר כך עוד ייקח עד שהתיירים יחזרו".
ראש העיר נהריה רונן מרלי, אלוף משנה במילואים ששירת בין היתר כמפקד החטיבה המרחבית, מכהן בתפקידו כבר כשש שנים. "מאז תחילת המלחמה מגלים תושבי נהריה אחריות, ערבות הדדית וחוסן קהילתי", הוא אומר לוואלה. "בשנה רגילה בתקופה כזו של השנה, העיר מלאה במבקרים מכל הארץ. השנה שום דבר לא מתקיים בשל הנחיות פיקוד העורף, שמאפשרות התכנסות של 30 איש בלבד בשטח פתוח ו-300 במבנה סגור. זה מאוד מצער אותי כראש עיר".
עם זאת, מרלי מנסה לעודד. "אני סומך על צה"ל ובטוח שנישאר מאוחדים ויחד ננצח. תושבי העיר מאוחדים, מבינים את גודל השעה ואת המשמעויות. נשיא המדינה, שרי ממשלה וחברי כנסת רבים מכל המפלגות ביקרו בעיר נהריה לאורך המלחמה ולכולם אמרתי שהגליל הוא חבל ארץ בעל משמעות אסטרטגית חשובה ביותר ומהווה חלק בלתי נפרד מעוצמתה של המדינה האהובה שלנו וצריך לפעול ולעשות הכול כדי להמשיך ולחזק אותו, על כל המשמעויות הנובעות מכך, כי רק עם גליל חזק מדינת ישראל חזקה".
דרומה משם, גם עכו נמצאת באתגר מורכב. "נכון שיש לנו את אחת מרצועות החוף הכי מדהימות במדינת ישראל אבל זו שנה מאתגרת ואנחנו מצויים בסיטואציה לא פשוטה, אי הוודאות מתעתעת בתושבים ובכולנו", אומר עמיחי בן שלוש, ראש העיר הצעיר והטרי של עכו, שנכנס לתפקידו לפני שלושה חודשים. "כראש עיר אני מקבל עכשיו טלפונים ששואלים אותי מתי זה ייגמר. התושבים רוצים לחזור לחיים והתיירים שלנו רוצים לחזור ולבקר, היינו בפריחה כשיצאנו מהקורונה וכולם רוצים שוב לחזור וליהנות ממה שהעיר מציעה, אבל כולם חשים שהצפון מתחמם, ביטלנו אירועים, ומי שמטייל בעיר בימים אלה יכול לחוש את השממה ורואה כמה עכו עצובה. ההרגשה היא כמו לפני כיפור. הכול רגוע הכול שקט ואפילו מכוניות אין ברחוב". הוא מבקש להדגיש כי "לצד זה, אנחנו רואים שהצבא עושה פעולות מדהימות, רואים מה קורה בימים האחרונים ומקווים שימים טובים יגיעו, ובמהרה".