לידיעת מחלקי הבקלאוות: ישראל שהכתה את אויביה, עברה לפחד מטילים

איזו ישראל מחכה לתגובה האיראנית, הוודאית, שתתרגש עלינו בעוד כמה ימים? ישראל שמסוגלת - על פי פרסומים זרים - להשחיל טיל בקוף המחט של חלון חדר השינה של בית הארחה רשמי-ממשלתי בטהרן, או ישראל שקרסה מול הסתערות של אופנועים וטנדרים, רק לפני עשרה חודשים?

איזו ישראל מחכה לטילים - או כל אמצעי לחימה אחר - מטהרן ומלבנון, ישראל שעל פי האחריות שלקוחה בגאווה, חיסלה את המכונה "מספר 2" בחיזבאללה, בירי מדויק אל בניין מגורים בלב ביירות, או ישראל שהפקירה את תושבי הצפון להתעללות נסראללה - והגיבה רק כשטיל אחד שלו גדע את חייהם של 12 ילדים?

קשה לדעת מה התשובה, דבר אחד בטוח: התגובה האיראנית, אולי בשילוב עם ירי חיזבאללה, כדי להקשות עוד יותר על מערכת ההגנה האווירית שלנו, לא תבדיל בין שתי המדינות שצמחו כאן מתחת לאפנו, ממש כשם שמחבלי חמאס לא הבדילו בין ילדים שהוריהם בחרו בנתניהו, לילדי ם שהוריהם נסעו בכל מוצאי שבת כדי להפגין נגדו בקפלן. לפחות בעיני אויבינו אנחנו עם אחד.

פער גדול, עצום, בלתי נתפס ממש, מתקיים בין ישראל המתוחכמת, ששולחת את זרועה הארוכה ופוגעת ברבי מחבלים במיטותיהם, בכל מקום שבו ימצאו, לבין ישראל שמתקשה להכניע שני ארגוני טרור בגבולותיה. מה אתם אומרים? מדובר בצבאות? אל תקנו את השקר הזה.

חיזבאללה, החזק משמעותית מבין השניים הוא ארגון כמו-צבאי, שיש לו יכולות בליסטיות מסוכנות מאוד, אבל אין לו חילות אוויר, שריון וים. גם יכולות הסייבר שלו פחותות משמעותית מאלה של מדינת ישראל ואפילו ברמה הבסיסית ביותר של עימות מזוין, זו שבה עומדים שני חיילים זה מול זה ונשקם האישי בידיהם, יש לישראל יתרון מכריע עליו. כל מי שאומר אחרת מבקש להלך אימים על אזרחי ישראל.

כשמפנים את המבט דרומה, התמונה עגומה עוד יותר (מבחינת העובדה שהמערכה לא הוכרעה עד עתה - ושלמרות מה שמנסים למכור לנו, היא עדיין רחוקה מאוד מסיום מוצלח) - ב-7 באוקטובר שיתקו את מערך ההתראה המשוכלל שלנו בעזרת פצצות תוצרת בית שהוטלו מרחפנים שנרכשו בעלי אקספרס.

גם לאחר שפג גורם ההפתעה, שלא לומר ההלם, שאחז בצבא החזק ביותר במזרח התיכון, גם לאחר שהמטיר פצצות בכמות חסרת תקדים (בעיקר בחודשי הלחימה הראשונים כאשר זכתה ישראל לקרדיט בינלאומי נרחב - אם לא בדעת הקהל, אזי לפחות ברמת הממשלות), גם לאחר שפלש קרקעית לעזה, נראה צה"ל, פעמים רבות מדי, כסוס שבוטש ברגליו בקרקע, נושף בכעס מנחיריו, אבל לא מסתער במטרה להשמיד את האויב כליל.

גם בהינתן שחיזבאללה וחמאס התעצמו מאוד עד לדרגה של "כמעט צבא סדיר", מתבקש לשאול - מי אפשר את ההתעצמות הזאת, בעצימת עין (כמו בלבנון) או אפילו בעידוד עקיף (מזוודות הכסף שהועברו לחמאס בעזה), האין מדובר באותם האנשים בדיוק שמנהלים את המערכת, המדינית והצבאית, גם היום? האם לא מדובר בראש הממשלה המכהן וגם באלה שמתיימרים להחליפו? האין מדובר באותם מפקדי צה"ל (או חניכיהם, שיבוטים גנטיים כל דבר ועניין)?

יכול להיות שיש סיבות טובות לתגובה המעליבה שלנו מול הירי הבלתי פוסק של טילים מלבנון שגרם להפקרת הצפון והפיכתו לרצועת ביטחון שדגל חיזבאללה מתנוסס מעליה. יכול להיות שיש סיבות טובות להימנעות ממה שהיה צריך לעשות בעזה, במקום לספק (כמעט ישירות לידי חמאס) מזון וציוד חיוני אחר לאוכלוסייה שהצמיחה מתוכה את המרצחים. אם יש כאלה, הן לא הובאו לידיעת הציבור בישראל.

ראש הממשלה שכינס מסיבת עיתונאים אמש, כדי להתברך בחיסול בביירות (לחיסול בטהרן התייחס רק ברמז), הוא אותו ראש ממשלה שעצר את הלחימה בעזה למשך חודשים ארוכים, בין השלמת הפעולה בחאן יונס לבין הכניסה לרפיח (שבה הוא מתפאר עתה) - ולא בגלל התנגדות אמריקנית.

ראש הממשלה שהתגאה בפעולה בלבנון הוא אותו אחד שבגללו הפך הגליל העליון לנטוש והנגב המערבי לחבל ארץ שעוד לא התחיל בשיקום שלו. הוא בוחר בקפידה את מילותיו, מבדיל בין מפקדים ללוחמים כשהוא מחלק מחמאות על עוז הרוח של צה"ל - ובמקביל שולח את פעיליו בתקשורת המסורתית והחברתית להפיץ כאילו שלוש הפעולות האחרונות (כולל התקיפה בתימן) הן תולדה של יצאת גנץ ואיזנקוט מממשלת האחדות - במה שנראה כמו התחלה של תעמולת בחירות, שמשודרת בלייב גם בערוצים שאותם שופרות ממש מכנים "ערוצי התבהלה".

האלופים שיושבים באולפני הטלוויזיה ומסבירים לנו מהו הנזק הפוטנציאלי מתגובה משולבת, איראנית ולבנונית, או מה מידת הנזק שעלול להיגרם לעורף הישראלי במקרה של מלחמה כוללת עם לבנון, הם בדיוק האנשים שהיו אמורים למנוע ממנו את היכולות האלה. איפה היה נתניהו לפני חמש ועשר שנים? איפה היו הם כשעדיין פיקדו על הצבא?

ננסה לענות: הראשון דאג אך ורק לדבר היחיד שמעניין אותו גם היום - הישרדותו הפוליטית, המשך התענגות על השררה ועל מנעמי השלטון ששמורים לו ולמשפחתו. ולמה דאגו "הפלאפלים" שהפכו לפרשנים מדופלמים? לחיים הטובים על הציר שנמנע מהאג אבל פוגש את פנסיות מנופחות וקריירה חדשה: אם לא סביב שולחן הממשלה, אזי לפחות באולפנים.

עד כדי כך חמור המצב בשתי הגזרות, מדינית וצבאית, עד שלפעמים נדמה כי גם מה שנעשה לטובה, נעשה רק בכפוף לכך שישרת את האינטרס האישי, הן של ההנהגה הפוליטית והן של זו הצבאית.

שני הצדדים נגועים בדיוק באותה מחלה: כששומעים את נתניהו מתברך בהישגים שהושגו "בנחייתו" או לפחות "באישורו", אבל בורח מאחריות בכל הקשור למה שלא בסדר (כלומר לרוב), אפשר להתפלץ.

ובאותה נשימה ממש: כשרואים את מערכת הביטחון מתדרכת נגד ראש הממשלה, הן בנושא סיום הלחימה בעזה והן בנושא עסקת השבויים, מתבקש לשאול - היכן היה האומץ הזה עד ל-7 באוקטובר?

האם התעצמות חמאס וחיזבאללה עד לנקודה שבה הם מהווים איום קיומי על מדינת ישראל (וכן, מדינה שאינה מגיבה בלבנון מחשש להרס בתים ותשתיות במרכז הארץ, נתונה תחת איום קיומי ממשי) היא רק באשמתה של מדיניותו הנפסדת, זאת שבה צפיתם מן הצד למרות שידעתם, לכאורה, עד כמה הרסניות יהיו השלכותיה? נו באמת.

לא חילקתי בקלאוות כשנודע על החיסולים, בעיקר כי במציאות שבה אנו חיים - ועוד יותר מכך, באופן שבו אנו מנהלים את המערכה, כל ניצחון הוא זמני וכל הישג הוא רק הפרומו של המהלומה הכואבת שעוד נספוג בעתיד וחוזר חלילה.

בתסריט הזה מביט עם ישראל, נע בין גאווה לעלבון, בין דמעות של התרגשות לדמעות של יגון. רוצה לומר למנהיגיו, הן אלה שלובשים חליפות והן אלה שלובשים מדים, שהוא מוכן לספוג הכל, אפילו פגיעה ישירה בביתו חלילה, אם רק ידע שהדבר יוביל לניצחון סופי ומוחלט בהחלט, גם אם זה ידרוש מחיקה של עזה, החרבה של ביירות ותקיפה בנשק בלתי קונבנציונלי בטהרן (אם ניקח את התרחיש הקיצוני ביותר שיעלה על הדעת).

וכמובן: אם הדברים האלה הם בבחינת לא יעלה על הדעת בשום מצב, שיודו שאינם מסוגלים - וישלחו אותנו לבקש פתרון באפיק מדיני או בשלטון אחר (בכוונה לא נכתב כאן "חליפי", כי בסרט הזה כבר היינו ויצאנו באמצע).

רק שפתאום, בדיוק ברגע שבו ישראל שרק אתמול השחילה (כלומר, כך טוענים בעולם) טיל מבעד לחלון קטן בטהרן, עוברת לרכוש גנרטורים בשל הסכנה שמא ארגון טרור יתקוף אותה מצפון, אחרי שהטילים שברשותו עברו "דיוק" במוסכים בביירות, מתגנב לליבו החשש שמא היא לא רוצה לנצח.

אם יש ממשלה בירושלים, תופיע מיד. אם יש צה"ל, יופיע אף הוא - ולא בפעילות "כירורגית", מעוררת השתאות ככל שתהיה, אלא בשח-מט. או לכל הפחות שיודיעו לנו שהם לא מסוגלים. זה לא יגן עלינו במקרה של התקפת טילים, אבל לפחות נדע את האמת.