ביום ה-300 למלחמה, האורות במשרד האוצר לא כבו. ראשי האגפים יושבים עם השר יום ולילה, דנים במצב הכלכלי הקשה, מטכסים עצה איך למלא את הקופה אבל לא לפגוע בצמיחה, בודקים האם הצעדים הבהולים שנקטו במלחמה ביוקר המחיה, מקלים על האזרחים לגמור את החודש בכבוד, שוקדים על התכניות האסטרטגיות לשנת התקציב הבאה, כדי להפחית את הגירעון ולגרום לדירוג האשראי שירד פעמיים, לעלות שוב.
כך צריך היה לקרות במשך כל אחד מהימים שחלפו מאז הטבח האיום בעוטף, ומלחמת הדמים שבאה אחריו והותירה אותנו צרובי כאב והתחייבויות במאות מיליארדים. כך היה אמור לנהוג שר אוצר שדואג לעתיד המדינה שלו, שמבין שמהלכיו היום - ישפיעו על עתיד ילדינו.
אבל ביום ה-300 למלחמה, הכול כרגיל. זאת אומרת, שום דבר לא קורה. במשרד האוצר אין דיונים מקצועיים שוטפים, אין היערכות לתקציב לשנת 2025 שהממשלה אמורה לאשר עוד החודש, ובמקום שבצלאל סמוטריץ' ירגיש את כובד האחריות שמוטלת על כתפיו, לא אכפת לו משורות המספרים והדו"חות המייגעים שמחכים לו על השולחן. הוא משקיע את זמנו בלהטביע חותם בקבינט הביטחוני, לפנטז על התיישבות בעזה, ולהעביר עוד ועוד כספים למשרד להתיישבות, למען תקומת הארץ. נדמה שרק בכוח עצר את עצמו מלהצטרף לרעולי הפנים בשדה תימן.
ונדגיש מייד: כל הסוגיות האלה הן הרות גורל, קריטיות לבוחריו ולחלק לא מבוטל מאזרחי המדינה. ראוי, ובחלקן גם חובה לעסוק. אבל אסור להן לבוא לפני המחויבות העצומה שלקח על עצמו, לנהל את כלכלת ישראל. תפקיד אליו היה אמור להתייחס בחרדת קודש. וכשנראה שזה הדבר האחרון שמעניין אותו, בתקופה שבה כל המדדים שלנו נמצאים בצלילה בעקבות המלחמה, אליה נכנסנו מוכים, מהחבטות שספג המשק כתוצאה מהרפורמה המשפטית, אנחנו בצרה גדולה.
לפני 300 ימים, אחרי שנגנזה הרפורמה היינו בעיצומה של שנת דשדוש, עם צמיחה שנחתכה ביותר ממחצית מהשנה הקודמת ועמדה על 3%. עם עמידה במקום בצריכה הפרטית, ירידה בייצוא ובייבוא לארץ ובהכנסות ממיסים, עם גירעון של כמעט 11 מיליארד שקלים, לעומת עודף של כמעט 10 מיליארד שקלים בשנה הקודמת. שלא לדבר על צניחה של כמעט 70% בהשקעות בהיי טק, שמקטר הפך לעוד קרון ברכבת. גם העובר ושוב שלנו התכווץ דרמטית ל-492 מיליארד שקלים, במקום 700 ופיחות בשקל, שהושפע מהאטה עולמית.
בנקודת השפל הזאת, קיבלנו את המכה הקשה ביותר מיום הקמת המדינה, שהפכה את המצב הקשה למפולת של הוצאות בלתי נגמרות על נשק, חימושים, משכורות למילואימניקים, תשלום לפצועים, לנרצחים ולנופלים, מימון המפונים, פיצוי לפגיעות ברכוש ולעסקים שנפגעו, לשיקום הדרום והצפון.
הגירעון המפלצתי עומד על למעלה מ-146 מיליארד שקלים, תשלומי החוב שלנו זינקו ל-6 מיליארד שקלים, האינפלציה ממשיכה להרים את ראשה המכוער, מדד המחירים לצרכן ממשיך להאמיר, מחירי הנדל"ן והמזון מזנקים, והריבית תקועה על 4.5% ולא נראה שתרד בקרוב, מה שהופך את תשלומי המשכנתה וההלוואות ליקרים להחריד. וכשיש מפולת, צריך מבוגר אחראי שידע למתן את הנפילה ולבלום אותה. מישהו, שיעורר אמון באזרחים, דמות שאפשר לסמוך עלייה שתחזיק את ההגה ביד בוטחת ונפש חפצה.
אבל ביום ה-300 למלחמה, המכונית שלנו מדרדרת לתהום, מתהפכת מצד לצד, ואנחנו כלואים בתוכה באין מושיע, כי הנהג יצא ממנה ושכח לשים הנד ברקס. ולמרות הנתונים המבהילים, שר האוצר, שמביט עליה מתרסקת, ממשיך לפזר כספים קואליציוניים, ועודפי תקציב לכל עבר, כאילו אנחנו בחגיגת יום הולדת ולא באבל ודימום אינסופי. מסרב לפעול לביטול משרדים מיותרים כדי להפחית הוצאות ומעדיף שלא להעביר תקציב, כדי לא להטיל גזירות שיטיבו את המצב. 300 ימים חלפו מאז 7 באוקטובר, וקשה למצוא שביב של תקווה שיאיר את הדרך ואת האופק הכלכלי.