אחרי מה שעובר על נחל עין זהב שחוצה את קרית שמונה אני עוקב כ-15 שנים. נחל שהעיר הצפונית התברכה בו ושהיה בראשית ימי העיירה מקור מים חיים, מקום למפגש, רחצה, בילוי וכיבוס בגדים, יבש עם השנים. ניצול מקסימלי של מי הנחל הפכו אותו לערוץ יבש, מוזנח ומלוכלך. קבוצת תושבים מהעיר החליטה לעשות מעשה ולהחיות את הנחל. הם לא נכנעו לספקנות שהקיפה אותם וניצחו במאבק. הנחל חזר להיות עורק חיים בלב העיר. פנינת טבע של מים, צמחיה, בעלי חיים וציפורים.
לפני חצי שנה, בשיאם של גשמי הברכה בחורף האחרון, חיפשתי מפלט לקראת סופו של עוד יום מתוח שבמהלכו שוגרו רקטות לגליל וחלקן נפלו בצפת ובקרית שמונה. חיילת נהרגה, אם ובנה נפצעו קשה. נסעתי לעין זהב. השיכונים מסביב היו נטושים מאדם. דממה כואבת של עיר שהתרוקנה מתושביה. ככל שהתקרבתי לערוץ הנחל, לעבר סבך הקנים שמסוכך עליו, קול נעים של זרימת מים החל להשמע, הלך והתגבר.
בלב איזור עזוב וכואב ראיתי את עוצמת החיים. התמלאתי תקווה - הנה עוד מעט יחזרו הנה התושבים, קבוצת הכדורגל המקומית תחזור לשחק במגרש שמול הנחל, התלמידים ישובו לכתות הלימוד בבית ספר דנציגר הסמוך, ילדים יבואו עם המורות שלהם לראות את צריף הפח, שריד אחרון שנשאר למזכרת ממעברת חלסה וילמדו על ימי בראשית של סביהם.
התבדיתי. חצי שנה עברה מאז. היום למרות שהקיץ הלוהט בשיאו, מים עדיין זורמים בנחל, אבל התושבים עוד לא חזרו לבתיהם. חבל ארץ שלם התרוקן מתושביו והם מפוזרים ברחבי הארץ. אנשים שהמחר שלהם שרוי בערפל, העתיד מורכב בעיקר מסימני שאלה, החרדות משתלטות על המחשבה. יותר ויותר אני שומע על כאלו שבריאותם נפגעה- בקרב אלו שפונו ובקרב אלו שחיים בקהילות שלא פונו וחיות בתוך איזור שלמעשה הפך לשטח אש. התמותה עלתה, בעיקר בקרב האוכלוסיה המבוגרת. אלו אנשים שליבם נשבר. עזיבת הבית שבנו במו ידיהם קשה להם. זה לא גיל לעקור מביתך, לחשוש לעתידו ובמקביל להסתגל למקום חדש.
"הו ארץ אהבתי/ אמרי עד מתי/ עוד יעלה באש/ חלום חיי", כתב יעקב רוטבליט, הלחין ושר שמוליק קראוס. השיר מתנגן לי בראש וחורך את הלב. עד מתי עוד יעלה באש חלום חייהם של בוני הארץ בצפון, החלום של בניהם, נכדיהם וניניהם. הגליל העליון עד 6 באוקטובר היה חבל ארץ תוסס ומלא חיים עם כל כך הרבה תוכניות להמשך הצמיחה. ועכשיו אף אחד כבר לא בטוח שיחזור להיות כזה בעתיד הנראה לעין. המלחמה הפכה לנצח שנמשך כבר שלוש-מאות ימים ואנשים מנסים למצוא יציבות בעולם שרועד תחת רגליהם. יש שימצאו את היציבות כבר במקומות אחרים.
משפט מהמקורות אומר ש"במקום שאין אנשים השתדל להיות איש" והמציאות בגליל העליון מראה גם ש"במקום שאין מדינה היה מדינה". אם יש תקווה ואופטימיות היא ברוח האדם וברוח תושבי הגליל שמנסים למלא מקומות שהמדינה נעדרת מהם. רוח של עזרה הדדית, של סולידריות, של תמיכה. רוח כזאת גם מגיעה לא אחת מאזרחים שמגיעים לתמוך, לתת יד בקטיף או בחליבה או לתמוך במערכות החינוך. והלב רוצה להאמין ולקוות שכמו שנחל עין זהב חזר לחיים גם הישובים, הקהילות, בתי הספר, גני הילדים, השדות והמטעים- יחזרו לחיים.