לוויין הריגול הוותיק ביותר של צה"ל יצא משימוש אחרי 22 שנה ונשרף באטמוספירה, והוא לא לבד. אופק-5, ששוגר ב-28 במאי 2002, והיה אחד מלווייני הצילום המבצעיים הראשונים של מדינת ישראל, ירד ממסלול סביב כדור הארץ ב-21 בפברואר השנה לפי דיווח של נאס"א ומקורות נוספים.
כמו יתר לווייני הצילום שמפעיל אגף המודיעין בצה"ל, אופק-5 נבנה במפעל החלל של התעשייה האווירית ביהוד, והוא צויד בטלסקופ חלל מתוצרת חברת אל-אופ שבבעלות אלביט, עם רזולוציה של כ-70 ס"מ, שהייתה טובה מאוד לזמנו יחסית לגודלו. הלוויין צויד במערכת הנעה מתוצרת רפאל.
הוא שוגר מבסיס פלמחים של חיל האוויר באמצעות טיל שביט מתוצרת התעשייה האווירית, שמצויד במנועים מתוצרת רפאל והחברה הממשלתית תומר.
שיגורו התרחש לאחר משבר קשה בתכנית הלוויינים שמוביל משרד הביטחון, לאחר ששיגור אופק-4 ב-1998 נכשל בשל תקלה והוא נפל למימי הים התיכון, מה שיצר אז פגיעה לא רק ביכולת איסוף המודיעין של ישראל ביעדים רחוקים, אלא גם נזק כלכלי של עשרות מיליוני דולרים.
לפני כן שוגר בהצלחה רק לוויין מבצעי אחד, אופק 3 ב-1995 גם כן אחרי שני כישלונות יקרים, ותכנית לווייני הריגול הישראלית, שנהגתה בסוף שנות ה-70 כתחליף לטיסות הסיור שנאסר על חיל האוויר לבצע בשמי מצרים בעקבות הסכם השלום, עמדה בסכנת ביטול.
זו הייתה תכנית שאפתנית מראש, כמעט דמיונית עבור מדינה קטנה, שיצאה לפועל בתקופה שבה רק מעצמות החזיקו לוויינים כאלה. היא אושרה בידי ראש הממשלה ושר הביטחון מנחם בגין ב-1981, לאחר שמי שמונה אחר כך לראש מנהלת הלוויינים במשרד הביטחון והוביל אותה במשך 30 שנה, פרופ' תא"ל בדימוס חיים אשד, הציג לו אותה. לפי פרסומים זרים, מימנה דרום אפריקה את פיתוח המשגר והדור הראשון של הלוויינים, בתמורה לקבלת זכויות לבנותם בעצמה.
הפעם הצליח טיל השביט להכניס למסלול את הלוויין החדש, שלמרות משקל של כ-300 ק"ג, לעומת כ-10 טון של לווייני הריגול האמריקאים והרוסים דאז, הצליח לספק תמונות ברזולוציה גבוהה יחסית. מאז הקיף הלוויין את כדור הארץ כ-120 אלף פעמים, מספק למערכת הביטחון כמויות אדירות של תמונות מאיראן, עיראק, לוב, סוריה ולבנון, ומצלם שוב בשמי האזור בכל 90 דקות.
כאשר שוגר אופק-5 התחייבה התעשייה האווירית שיתפקד במסלול כחמש שנים. אולם איכות התכנון והבנייה שלו, לצד ניהול זהיר של עתודות הדלק, המשמשות לשמירתו במסלול, הביאו לכך שהוא המשיך לתפקד כמעט פי 5 מההערכה המקורית.
במהלך השנים שיגרה מערכת הביטחון לוויינים נוספים ומתקדמים יותר, עם ביצועים עדיפים, אולם קיומו של אופק-5 שיפר את תדירות הביקור של אמ"ן ביעדים רחוקים, מאפשר מעקב מהודק יותר אחרי מטרות שעניינו את צה"ל, יכולת קריטית שהודגשה מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, במהלכה תקף חיל האוויר בסוריה, עיראק, איראן ותימן.
בחודש פברואר כאמור אזל סופית הדלק בלוויין, וללא יכולת להתנגד לכוח המשיכה של כדור הארץ, הוא הנמיך אט אט עד שנשרף באטמוספירה.
לפי אתרי מעקב, לוויינים נוספים סיימו את חייהם החודש - שני לוויינים נוספים של צה"ל: אופק 10, שצויד במכ"ם מתוצרת חברת אלתא של התעשייה האווירית, ואופק 11, שצויד בטלסקופ של אלביט. אופק 10 השלים עשר שנות פעילות בחלל לאחר ששוגר ב-2014, ואופק-11 השלים שמונה, שהיוו הצלחה גדולה מאוד יחסית למצבו ההתחלתי. הלוויין ניזוק בשיגור, ורק אחרי עבודה מאומצת של אנשי התעשייה האווירית, משרד הביטחון ויחידת הלוויינים של אמ"ן של תיקונים מרחוק, הצליח לתפקד בכל זאת.
לוויינים נופלים ממסלולם אחרי שהם מכלים את עתודות הדלק המשמש אותם לתמרונים בחלל, לשמירת המסלול או כדי למנוע התנגשות בפסולת חלל. על פעילות הלוויינים משפיעות גם התפרצויות סולאריות, כמו שאירעה במרץ האחרון, של התפרצות אנרגיה גדולה, שיכולה לשבש את המערכות האלקטרוניות של הלוויינים, ולהאט את מהירותם במסלול, מה שמחייב הפעלת מנועים לא מתוכננת, וצריכת דלק נוסף.
לפי האתרים יש כעת ברשות צה"ל 4 לווייני צילום מבצעיים, סדר הכוחות המקורי שתוכנן לפרויקט המודיעין החשוב, שזכה פעמיים בפרס ביטחון ישראל, ב-1996 וב-2022. לוויינים נוספים נמצאים כעת בפס ההרכבה בתעשייה האווירית לפי תכנית רב שנתית, ואמ"ן עושה שימוש גם במקורות נוספים, כמו לווייני חברת ISI אימג'סאט הישראלית, שמפעילה בין השאר את הלוויין ארוס B, ששוגר ב-2006 והינו לוויין תאום של אופק-5, ואת הלוויין ארוס C3, שנבנה על אותו בסיס כמו לווייני האופק האחרונים ששוגרו.