מדינת ישראל, הסוף: כך איבדנו את זכות הקיום המוסרית שלנו

120 חברי כנסת יצאו לחופשה בת שלושה חודשים ביום שבו נטמנו באדמת הגולן 12 ילדים שנרצחו בידי אויב שעושה בנו כרצונו כבר 10 חודשים.

נחדד: 120 אנשים שמקבלים בכל חודש - בין אם היה קל או קשה, בין אם היה רווחי או גרעוני לגוף שמעסיק אותם, מדינת ישראל, סכום של כ-50 אלף שקל (לא כולל הוצאות נלוות, שני עוזרים בשכר, תנאי פנסיה מפליגים גם לאחר כהונה קצרה, מענקי הסתגלות ועוד), סגרו את הבסטה ויצאו לחופש-נופש בשעה שאזרחי ישראל צופים בעיניים קרועות בלוויות ששוברות את הלב.

לא בכדי נקשר כאן בין חייהם הנוחים והמפנקים של חברי הכנסת ושל עובדי המדינה הבכירים - מגנרלים, דרך הפקידות הבכירה במשרדי הממשלה ועד לבכירי מערכת המשפט, לבין השיקולים שמנחים את מקבלי ההחלטות באשר לתגובה על טבח מג'דל שמס. כי לחייהם הנוחים של מי שצריכים לקבל את ההחלטות הקשות, יש קשר ישיר והדוק לאוזלת ידה של מדינת ישראל.

בדיבורים אנחנו דווקא חזקים: המערכת הפוליטית מבטיחה נקמה. שרי הליכוד מתחרים ביניהם בציוצי מלחמה - כאילו הם יושבים באופוזיציה - וככל שעולים הטונים כך ברור לכל ישראלי שחי כאן כבר כמה שנים שהכל דיבורים, כלאם פאדי, גורנישט מיט גורנישט - יבחר כל אחד את הביטוי הקרוב יותר לליבו.

כדי שיהיה ברור, נפתח במה שהלוואי שיקרה: הלוואי שאצא מטומטם בעוד כמה ימים, עת יתברר שמדינת ישראל התעשתה, נזכרה בסיבת קיומה - דם יהודי (וישראלי!) לא יהיה עוד הפקר - ויצאה להכות למוות את מי שהרימו יד על אזרחיה, ובקציר הדמים האחרון גבו את חייהם של 12 ילדים.

כן, הלוואי שהמקרה הזה יהיה קו פרשת המים של מדינה שנכשלת כבר במשך שנים - וביתר שאת בעשרת החודשים האחרונים, לעשות את הדבר הנכון ולהלום באויביה כך שבפעם הבאה יחשבו מאה פעמים לפני שיגרמו לנו כאב - וימיטו על עצמם אסון נוסף. אלא שככל שמתפללים לכך שהרגע הזה יגיע, חייב כל בר דעת שעיניו בראשו להבין שהוא מתרחק, ביחס הפוך לדברי הרהב שנשמעים מעל כל במה.

חיזבאללה בבונקר, בן הדוד הצפוני של כוכב הדרום, חמאס מורתע, יכול להמשיך לישון בשקט. כן, ישראל תגיב במה שייראה כתגובה "קשה", כמו שהגיבה למתקפת הטילים והכטב"מים מאיראן, תגובה שיודלף גם לגביה: "יבוא יום ותבינו בדיוק במה פגענו" - כפי שיונחו לומר השופרות, כממתיקי סוד, אבל בתכל'ס עסוקה מדינת ישראל בלהפציץ דיונות, כפי שעשתה בדרום, לפני שעברה להקריב, ממש כך, את חיי טובי בניה ובנותיה הנאמנים במלחמת התשה חסרת תכלית.

יהיה מי שישאל האם מה שנרמז כאן הוא שעדיפה מלחמה כוללת, בה יפלו בניינים גם בחיפה ותל אביב, נתב"ג ייסגר למשך חודשים, אזרחים זרים יתפנו מן הארץ ורשימת הקורבנות תוסיף עוד סיפרה לטור החובה שלה?

ובכן, נתחיל שמה שאנחנו לא רוצים שיקרה: אנחנו לא רוצים שמלחמה שיכולה להימשך עשר דקות, כמו שהייתה צריכה להימשך המלחמה בדרום, תהפוך למלחמה של עשרה חודשים - שסופה מי יישורנו. כלומר - ממלחמה שבה צה"ל מביא את כל היתרון הטכנולוגי והמבצעי שלו לידי ביטוי ממוקד, אכזרי ומנצח, למלחמת התשה שמצמצמת את עצמה למנהרה שבשני צדדיה עומדים אנשים עם נשקם האישי בלבד, רובה נגד רובה. פייר-פייט זה לאולימפיאדה, לא למלחמות במזרח התיכון.

אז אם הפתרון הזה, שהיה צריך להיות מיושם בעזה כבר בימים הראשונים למערכה, כשהלגיטימציה הבינלאומית הייתה עדיין משהו שאנחנו יכולים רק להתגעגע אליו כיום - ושצריך היה להיות מיושם בלבנון כבר באותו יום גורלי של 11 באוקטובר, הוא כל כך ברור, מדוע הוא לא קרה, לא קורה - וככל הנראה גם לא יקרה?

נורא פשוט - וכאן אנחנו חוזרים אל אותם 120 אוכלי חינם ועוד אלפים שכמותם במערכת הציבורית שמקבלת את ההחלטות - מצמרת צה"ל, דרך הייעוץ המשפטי ועד לבכירי עולם העסקים בישראל: החיים שלהם כל כך טובים - אפילו בעת מלחמה, כל כך נוחים, כל כך כאלה שאי אפשר להשליך מנגד, עד שהם ימצאו כל תירוץ - מתמיכה בינלאומית ועד לדין הבינלאומי, כדי להימנע מלקרוא את הכתובת על הקיר, גם כשהיא כתובה בדמם של 12 ילדים.

הם רוצים להמשיך ליהנות משכר גבוה, מפנסיות מטורפות, מנסיעות לחו"ל (בלי לחשוש שייעצרו כפושעי מלחמה), מסביבה עסקית נוחה ובכלל, מהחיים הטובים - ולשם כך הם הבליגו והבליגו, כשאפשר היה להנחית עוד מכת מנע.

משום כך הם קראו לגיהינום שבו היו נתונים חייהם של תושבי העוטף במשך שנים ארוכות עוד לפני ה-7 באוקטובר "טפטוף", משום כך הושלכו מנגד חייהם של תושבי שדרות ובארי, ממש כשם שנהרסו חיי הקהילה של תושבי קריית שמונה, המושבים והקיבוצים בצפון - ועתה גם ברמת הגולן.

חבורה של פחדנים במדים עם לא מעט ברזלים על הכתפיים, חבורה של נמושות בחליפות - שקריאות קרב בגרונם בעודם משלבים את ידיהם ואינם עושים דבר.

זו כבר לא מלחמה רק בין יהודים וערבים, בין ציונים למי שמבקשים להשמיד את מדינת ישראל, זו מלחמת מעמדות שבה צד אחד משלם את המחיר והצד השני גובה אותו מכולנו ויוצא לחופשה של שלושה חודשים.

ומה שהכי עצוב הוא שכל זה לא יעזור לנו, כי מה שנכון בחיים בכלל, נכון במזרח התיכון האלים בפרט: כל נחש שהונס אל מתחת לאבן, בתקווה שיזחל אל השדה ולא ישוב לעולם, יופיע על מפתנך בקיץ הבא.

כלומר אחת משתיים: או שמדינת ישראל תעשה בעוד עשרה חודשים את מה שהייתה צריכה לעשות כבר לפני עשרה חודשים ותנקוט בצעד שאין ממנו חזרה ויש לו תג מחיר כבד בדעת הקהל העולמית. או שאולי היא תצליח להימנע מזה הפעם, מתוך ידיעה ברורה וודאית שתפגוש מפלצת גדולה יותר בסיבוב הבא.

ממש כמו שחמאס שהושאר לאחר "צוק איתן" (או עוד כמה מבצעים בעלי שם דומה), חזר אלינו כבומרנג ב-7 באוקטובר, כשהוא חזק ורצחני יותר (בעוד באוויר מהדהדת אגדת ה"מורתע" של הפוליטיקאים והגנרלים), כך גם חיזבאללה, שהושאר לשגשג אחרי מלחמת לבנון השנייה, בעוד בעלי שכר גבוה בחליפות ובמדים מאכילים אותנו בבדותות על האיש שספון בבונקר שלו, חזר אלינו עם טילים שפעם רק התיימרו לפגוע "בעד חיפה", ככזה שמסוגל, במלחמה קונבנציונלית, לשתק את החיים בכל מדינת ישראל.

אז האם מדינת ישראל תעשה הפעם את הדבר הנכון, לשם שינוי? לא יודע, לא בטוח, אולי מוטב שתתקשרו שוב ב-28 באוקטובר, לא חשוב של איזו שנה.
הנה כך מאבדת ישראל את זכות הקיום המוסרית שלה, בקרוב אולי גם הפיזית, בין פגרה לפגרה.