הגלים שמכים בצפון מאז אוקטובר שטפו כמובן את היישובים שפונו לאורך קו הגבול ואחר כך הגיעו ליישובים שקרובים לגבול הצפון, אלו שהממשלה החליטה שלא לפנותם. אבל הם לא נעצרו שם. מעגלי המלחמה שהלכו והרחיקו ככל שעבר הזמן, הגיעו גם ליישובי רמת הגולן. המכה הכואבת ביותר הייתה הירצחם מפגיעת רקטה במכוניתם של בני הזוג נועה וניר ברנס מקיבוץ אורטל. שבוע קודם לכן, פגיעות קטלניות של כטב"מים שנורו לגולן גרמו לנפילתם של שני חיילים - רס"ן (במיל') איתי גלאה ורס"ל (במיל') אפרים בן עמרם, שנאבק על חייו ונפטר מפצעיו בשבוע שעבר. אם עד אותם אירועים קטלניים הייתה תחושה שהגולן נמצא בשולי המלחמה וסופג מדי פעם ריקושטים, הרי שאותן מכות כואבות הבהירו שגם חבל הארץ הזה ותושביו כבר לא בטוחים.
עכשיו בשיא הקיץ, חום כבד נפלט מרמת הבזלת. מסביב שטחים רבים שהשחירו משריפות קיץ שהשנה רבות מהן נגרמו בשל ירי רקטות או נפילת רסיסים של טילי יירוט. על הכבישים ברמת הגולן נוסעות מעט מכוניות ואתרי התיירות כמעט ריקים לחלוטין. מדי שנה בקיץ, בית המלון וכפר הנופש שבקיבוץ מרום גולן הומה בנופשים. לא כך בקיץ הזה: לצד עשרות דיירים שפונו למרום גולן מקיבוצם, דן, שליד גבול לבנון, את מתחם המלון פוקדים בימים אלו גם טרקטורים ועובדי בניין. מאז תחילת המלחמה, לפני תשעה חודשים וחצי, עסקי התיירות בצפון כמעט עצרו לחלוטין. שפי מור, מנכ"ל תיירות מרום גולן, החליט שדווקא עכשיו, בשפל, זה הזמן להשקיע ולשדרג את בית המלון. "בקיבוץ אמרו לי שהשתגעתי, אני דפקתי על השולחן ואמרתי שזה מה שצריך לעשות. עכשיו העיתוי הכי טוב להשקיע. אני אופטימי לגבי העתיד. השאלה היא מתי תיגמר המלחמה, אבל כשהיא תיגמר יהיה פה מצוין והתיירות תחזור בענק", אמר בנחרצות לוואלה.
לצד החקלאות, ענף התיירות הוא הרגל השנייה שעליה ניצבת כלכלת תושבי רמת הגולן. המכה שהרגל הזאת ספגה במלחמה הנוכחית מכאיבה וזה ניכר בכל היישובים. כך בקיבוץ עין זיוון, שבשנים האחרונות התפתח בו מתחם תיירות משגשג שנודע בעיקר בזכות הפנינות הקולינריות שלו - קונדיטוריה, שוקולד, יקבים, פוד טראקס, פיצריה והמבורגריה. "הגולן ריק מתיירים", הבהיר גיורא צ'פלינסקי. גיורא ואשתו קרינה עלו לישראל מארגנטינה לפני 22 שנים והגיעו ישר לעין זיוון. הם הקימו את "דה קרינה", מפעל קטן לייצור שוקולד איכותי ולצידו מרכז מבקרים. החודשים יולי-אוגוסט היוו תמיד שיא בפעילות מרכז המבקרים שלהם. כעת המקום סגור. במפעל מייצרים שוקולד בכמות מצומצמת שנשלח על פי הזמנות. "הכול נמצא עכשיו מתחת לעננה ולא רואים אופק", אמר גיורא.
מעט צפונה משם, ביקב הר אודם שבמושב אודם, החליטו שמרכז המבקרים יישאר פתוח, למרות שלדברי יערה אלפסי, סמנכ"לית השיווק מאז תחילת המלחמה הגיעו עשרות מבקרים. כלומר, בתשעה חודשים הגיעו אליהם מספר מבקרים של יום בודד בתקופה רגילה. "מגיעים מעט מילואימניקים ומטיילים אמיצים ובמקום 15 עובדים יש עובדת אחת בלבד. יש ימים שלא נכנס אף אחד, אבל אנחנו החלטנו לא לסגור", היא מספרת. "זו אמירה - אנחנו פה. אם לא נהיה פה, זה ניצחון לצד השני", היא קובעת.
הוריה של יערה, עידית ומיכאל, הקימו את היקב לפני 21 שנים. מיכאל הוא מראשוני המתיישבים שהגיעו למקום בתחילת שנות ה-80. עידית הגיעה לאודם לביקור בסוף שבוע, פגשה את מיכאל ונשארה במושב. היקב שהקימו הוא עסק משפחתי וארבעת ילדיהם עובדים בו. במושב כבר גדל הדור השלישי של המשפחה.
תחילת המלחמה תפסה אותם בשיאו של בציר הענבים, המנכ"ל ועובד נוסף גויסו למילואים, ועובדים שהיו מגיעים מקריית שמונה התפנו עם משפחותיהם דרומה, שטחים שבהם כרמי היקב נסגרו בתקופה הראשונה על ידי הצבא והופעות מתוכננות במרכז המבקרים, של דיוויד ברוזה ומאור כהן, בוטלו.
שריפה שפרצה בעקבות ירי מלבנון פגעה ב-35 גפנים ולמרבה המזל שאר הכרם לא נפגע. עכשיו היקב מתבסס על משלוחים לפי הזמנות ומנסים לגייס עובדים לקראת עונת הבציר הקרב וייצור היין שבעקבותיו. "כל מעגלי החיים בגולן מושפעים ונפגעים וכל תחום מושפע מתחום אחר", אומרת יערה. "לבית הספר של הילדים, למשל, היו מגיעים מורים מיישובי הגליל העליון. חלק מהמורים התפנו עם המשפחות שלהם והחינוך נפגע".
היא הוסיפה גם כי "האסון של משפחת ברנס הוא מה שזעזע את עולמנו. אנחנו חיים בקהילות קטנות וכל אוכלוסיית צפון הגולן היא בקושי שכונה קטנה בתל אביב. הכרנו את נועה וניר. פתאום הבנתי ששיקרתי לעצמנו וששיקרו לנו לגבי המציאות פה", אמרה.
אבל כמו שפי מור ממרום גולן וכמו בני הזוג צ'פלינסקי מעין זיוון, גם יערה ומשפחתה משדרים אופטימיות ותקווה. כמו שנהוג לומר כי חקלאי חייב לשמור על תקווה ואופטימיות כדי לשרוד במקצוע הפכפך שנתון להשפעות מזיקות של טבע ובני אדם, הרי שגם תיירן, ובעיקר בצפון, חייב גם הוא לייצר תמונה של תקווה. "היקב הוא מפעל חיים שלנו, נטענו כרמים בעמק הבכא והיין שלנו מגיע לרחבי העולם. מדובר במפעל לדורות ובכלל לא עוברת מחשבה שנלך מפה", אמרה.
גם צ'פלינסקי לא רואה תסריט שבו יעזוב את רמת הגולן. "אכן יש עסקים שלא שרדו את המשבר וזה כואב", הוא מודה. "מדובר בעיקר בעסקים צעירים שהיו תלויים בתנועת מבקרים. הם ניסו למשוך ולשרוד, עד שנאלצו לסגור. ברור לי גם שלמלחמה תהיה השפעה על צעירים שרצו לבנות פה את ביתם ועכשיו מתלבטים לגבי העתיד. הבן הגדול שלנו חשב לבנות פה את ביתו. בינתיים, הוא משרת במילואים תקופות ארוכות בעזה וחושב שוב על התוכניות שלו לעתיד. אני חושש שהגולן יחזור עשרים שנים לאחור. חלום הפסטורליה שחיינו בה עכשיו מאותגר, אבל לי יש עדיין מאגר אופטימיות ואני מקווה שהוא לא ייגמר".
ושפי מור במרום גולן מדמיין כבר את הנופשים מגיעים לאגף המשודרג. הקיבוץ שלו הוא בכור היישובים הישראלים ברמת הגולן. חודש אחרי שהסתיימה מלחמת ששת הימים, הקיבוץ הוקם וחבריו התיישבו בתחילה בקונייטרה שנכבשה מידי סוריה. כבר בהתחלה, היזמות התיירותית צמחה שם והם הקימו אכסניה, תחנת דלק, מזנון ומפעל מזכרות. כמעט שישים שנים אחר כך, הגולן מחכה לסיומה של עוד מלחמה ומור משוכנע ש"ביום שהמלחמה תיגמר, יהיה פה זינוק אדיר".