תודה, חבר: היום שבו הנשיא הציוני האחרון הודיע על פרישה

ב-7 באוקטובר עמדו כמעט כל מנהיגי העולם לצד ישראל. חלק עשו זאת מתוך הבנה כי ישראל היא קו ההגנה הראשון של המערב - ואם תיפול חלילה, יגיעו גלי ההדף לרחובותיהם. אחרים עשו זאת כדי לקלוע לדעת הקהל בארצם (כפי שפירשו אותה בימים הראשונים, לפני שהחלה להתהפך על ראשיהם ועל ראשינו), בשורה הראשונה שלהם, כחלוץ לפני המחנה, עמד האיש היחיד שעשה זאת מתוך מחויבות אישית והיסטורית עמוקה לרעיון של מדינת היהודים.

הסיפור על ג'ו ביידן כסנטור צעיר ועל הפגישה ההיא עם גולדה (בה גילתה לו מהו הנשק הסודי של העם היהודי), סופר כבר לא מעט פעמים בחודשים שחלפו מאז פרצה המלחמה, אבל יחסו של ביידן לישראל היה הרבה יותר מכך: הוא נולד בשלהי 1942, השמדת היהודים באירופה נכנסה אז לשלב התעשייתי-מפלצתי שלה. הוא גדל באמריקה של אחרי המלחמה, שהיו לה רגשות מעורבים: מצד אחד, גאווה על היותה משחררת העולם מכבלי הנאציזם ובה בעת גם מחויבות להמשך התהליך (בעיקר מול הסכנה הקומוניסטית).

מצד שני, לפחות בכל הקשור ליהודים, גם לא מעט רגשות אשם: בפרפרזה על המשפט ההוא מימי ראשית שלטון הליכוד, מבחינתם "כולנו היינו על סיינט לואיס", ספינת הפליטים עם האמידים שביהודי גרמניה שהטלטלה לא רק בין הגלים, אלא בעיקר בין תקווה לייאוש, עת סורבה כניסתה לאמריקה, כל הדרך עד לסוף העצוב.

ביידן גדל כנער וכאיש צעיר על האפוסים ההוליוודיים הגדולים של שנות החמישים והשישים, מסרטים שהתבססו על סיפורי התנ"ך כמו "עשרת הדיברות" ועד לכאלה שהיו שיר הלל למפעל הציוני כמו "אקסודוס" בכיכובו של פול ניומן או "הטל צל ענק" עם קירק דאגלס, גרגורי פק, פרנק סינטרה ואחרים - כוכבים שאת זהרם אי אפשר אפילו לתאר בעידן שבו "משפיעני רשת" נחשבים לסלבס.

יש לציין שלא רק הוליווד הייתה אז בשיאה, אלא גם החזון הציוני, המדינה הקטנה ומוקפת האויבים ששרדה את מלחמת העצמאות שלה כנגד כל הסיכויים וזו שהקדימה מהלומה דרמטית למלחמת ששת הימים (מדהים שפעם יזמנו, לפני שהתחלנו רק להגיב). ישראל הקטנה והצודקת פרחה - וכמעט כל העולם התפעל מהפריחה הזאת.

גם בתוך מפלגתו, המפלגה הדמוקרטית, היה ביידן מוקף בעמיתים ממוצא יהודי. בשנים ההן הייתה הקבלה כמעט מוחלטת בין המושגים: "יהודי-אמריקאי" ו"דמוקרט".

לא פלא שהפגישה ההיא עם גולדה מאיר, בשעה קשה מאוד לעם בישראל ולה - כמי שהייתה אחראית לה (ובסופו של דבר גם לקחה אחריות, הגם שוועדת אגרנט ניקתה אותה ועל אף שזכתה באמון העם בבחירות 1974. כן, היו גם זמנים כאלה בישראל) נחרטה בזיכרונו כמשמעותית כל כך: 31 שנות חייו שקדמו לה היו, במובנים רבים, הכנה לרגע הזה.

נעשה לרגע הפסקה מתיאור היחס המיוחד של ביידן לישראל ונאמר שהעובדה שהיה אוהד, אפילו אוהב ישראל, לא אומרת שפעל בהכרח רק בשם האינטרס הזה. אדרבא, הממשל האמריקני שאותו זכה סוף סוף להנהיג (אולי מאוחר מדי, מחמת בריאותו המתרופפת) שגה כמעט על כל צעד ושעל במדיניות החוץ שלו: מול רוסיה של פוטין, מול סין של שי ג'ינפינג, אפילו מול עמיתיו באירופה, לפעמים תוך כדי פגיעה (גם אם לא מכוונת) באינטרס הישראלי.

יתרה מזאת: אפילו בנקודה שמיד נחזור אליה, אחרי שהתייצב לצד ישראל באופן חסר תקדים, ב-7 באוקטובר, הוא החל לנהל מדיניות מקרטעת שהייתה שילוב של אפולוגטיקה - כלפי הצד השמאלי של מפלגתו והבוחרים ממוצא מוסלמי, לבין אמונה אמריקנית שלפיה עזה היא חברה אזרחית של חפים מפשע שנחטפה בידי ארגון טרור אלים - ולא כור מחצבתו של זה, שצמח מתוכה.

הגישה הזאת העלתה אותו על מסלול התנגשות עם הממשלה בישראל (וסביר להניח שהייתה מעלה אותו על אותו המסלול גם עם ממשלה אחרת, כולל כזאת שהייתה מסכימה לדבר על היום שאחרי, אבל לעשות קודם כל את מה שצריך).

מי שעבד עם חברות גדולות בארה"ב (בהכללה כמובן, אבל לא הכללה גסה) מכיר את הגישה הזאת שיכולה להוציא כל אחד מדעתו: אם זה טוב בשביל אמריקה, זה טוב עבור כל אחד - ואם משום מה מה שעובד בארה"ב לא עובד במקומות אחרים, זה כנראה רק מפני שלא עושים זאת נכון, כלומר - בשיטה האמריקנית.

קוראי הטורים האלה יודעים שקשה למצוא בהם מילים חמות על ראש ממשלת ישראל, אבל אפשר להבין את התסכול של מי שמבקש לנצח חבורת ברברים שלא ברא השטן, בזמן שמי שאומר להיות השותף הבכיר (והספונסר) שלו, מתייחס אליו כאל ילד קצת איטי שמתקשה לפתור תרגיל בחשבון.

נכון שכמעט כל נשיא אמריקאי הוא כזה, אבל העובדה שביידן נשאר כזה רגע אחרי שנעמד לצד ישראל באופן נחרץ כל כך, גרמה ליחסיו עם המדינה שחש אליה מחויבות כה גדולה, להסתיים בטונים צורמים.

ואחרי כל זה אפשר לומר שכל אזרח ישראלי צריך להכיר תודה לביידן.

לרובנו אין מושג עד כמה הייתה קשה השעה ההיא של ראשית המלחמה: רק שוו בנפשכם את צה"ל המבולבל, זה שמתקשה להבין את תמונת המצב, עם אלפי מחבלים שפורעים ביישובי הדרום, עם התחלה של ירי מהצפון - מתמודד במקביל גם עם מטח מאיראן, ניסיונות פלישה קרקעיים משטח לבנון וסוריה ועוד... זה אולי לא היה נגמר בהשמדת מדינת ישראל, אבל זה יכול להפוך אפילו את הפגיעה הנוראית של ה-7 באוקטובר למהלומה חזקה עשרות מונים.

למה זה לא קרה? כי הנשיא האמריקאי הציוני האחרון אמר מילה אחת פשוטה: "דונט".

יהיה מי שיאמר שלצערנו הוא חזר על המילה הזאת בשקט גם בחדרי חדרים, גם כלפי ישראל, שהייתה אמורה כבר להכות בלבנון (11 באוקטובר) ושבכל מקרה, אפילו האמירה הנחרצת ההיא כלפי אויבינו, שגובתה בכלי שיט אמריקאים שהתייצבו באזור, נשחקה מהר מאוד (למשל בתגובה הגנתית בלבד וקצת רופסת מול החות'ים והאיראנים), אבל ערכו של האיום שהושמע בזמן אמת, מיד לאחר שהחלו מתבררים ממדי הטבח בדרום, הוא יקר מפז.

קשה לדעת אם ביידן הציל את מדינת ישראל, אבל אפשר לומר די בוודאות שהוא הציל אותה ממכה שהייתה עלולה להיות רעה הרבה יותר.

יכול להיות שדונלד טראמפ, אם ינצח בבחירות, יהיה טוב יותר לישראל, לפחות לטווח הקצר. רק שגם אם האינטרס שלו יעלה בקנה אחד עם זה שלנו, כפי שהיה בתקופת כהונתו הראשונה, הוא תמיד עלול להתהפך, תמיד עלול לבקש שיסלקו את היהודי מהחדר... תמיד נחשוד בו שיסגור בסוף איזו סולחה עם פוטין (שאולי יום אחד נבין את סוד השפעתו עליו) שישראל תוזמן אליה בתפקיד הכבש. בכל מקרה, אפילו אם לא כך יהיה, הרי שהוא נעדר מחויבות מוסרית אמיתית גם בגזרה הזאת.

גם אם טראמפ לא ייבחר, למרות שנתניהו מניח עליו את כל הזי'טונים, סביר להניח שנראה בבית הלבן נשיא או נשיאה אמריקניים ידידותיים לישראל, רק שהם יעשו זאת מתוך אינטרס, מתוקף היותה של ישראל מוצב קדמי של המערב בלב אוכלוסייה עוינת, מתוך אותו מניע שהביא לכאן גם את רישי סונאק, אולף שולץ ועמנואל מקרון. זה חשוב מאוד, אבל ליהודי-ישראלי- חרד תמיד, זה לא מספיק.

וזו, לכשעצמה, סיבה טובה מאוד להצטער עת עוזב את הבית הלבן הנשיא הציוני האחרון. לא רק הקריירה הפוליטית של ג'ו ביידן תסתיים בינואר 2025, אלא גם עידן ביחסי ישראל ארה"ב.

אלה לא יהיו כבר נישואים מאהבה אלא נישואי נוחות. לכן אפשר לאחל לביידן שיזכה לעוד מעט כבוד בחצי השנה שנותרה לו בתפקיד, שבריאותו תעמוד לו, ולהיפרד ממנו במילים: תודה, חבר.