כשטומי קורלנדר היה בן 3 החליטו הוריו, לויצ'י ולילי, לעזוב את ביתם שברומניה ולעלות לישראל. אחרי ששרדו את השואה והביאו ילד לעולם, החליטו לפתוח דף חדש במדינה שזה עתה קמה. הבחירה שלהם הייתה להגיע דווקא לקצה הצפוני של המדינה, למושב בית הלל. המושב שנוסד ב-1940 התקשה לשרוד את ההפגזות וההרס שנגרמו בקרבות מלחמת העצמאות ורבים מתושביו עזבו. כך היה גם במושב השכן, שאר ישוב. "שני היישובים עזובים למחצה ושוממים", נכתב בעיתון "דבר". ברוח התקופה, הכתב פחות התעניין במצוקת הפרט וראה את משמעותה של אותה מציאות עגומה כפגיעה בביטחון הלאומי: "מאליו מובן שמציאות שני כפרים יהודים נטושים בספר מהווה סכנה מבחינת הביטחון בגבול".
74 שנים עברו מאז הילד טומי הגיע לבית הלל ושוב המושב והיישובים השכנים התרוקנו מתושביהם. הפעם בהנחיית ממשלת ישראל. הוא וחיה אשתו נשארו בביתם. לזוג יש רפת חלב עם 250 פרות, מטעי פירות וכרם זיתים. שני בניהם משרתים במילואים מאז תחילת המלחמה ב-7 באוקטובר 2023 ולא יכולים לעזור להוריהם בעבודת המשק. בתם, ד"ר יהל קורלנדר, מרצה במכללה האקדמית תל-חי, עברה למושב מרחק 40 דקות נסיעה מביתה שבבית הלל. "אין אופציה שההורים יעזבו את המושב. יש להם משק להחזיק ופרות שצריך לטפל בהן ולחלוב אותן. אני מבינה אותם ואת בני הדור שלהם שנשארו במושב, אבל אני לא אחזור הביתה לפני שיהיה פה בטוח. לחזור לכאן עם ילדים זה מעשה לא אחראי", הבהירה.
בקיץ רגיל, ב-17 השנים האחרונות, מאז שהסתיימה מלחמת לבנון השנייה, בית הלל כמו הקיבוצים והמושבים הנוספים שצמודים לכביש מספר 99, ידעו שגשוג ופריחה. בתי עסק נוספים נפתחו מדי שנה, אתרי הרפטינג המו מטיילים, כמו גם במסעדות, בתי הקפה והגלידריות. היישובים קלטו תושבים חדשים וגדלו. עכשיו נסיעה לאורך הכביש שיוצא מזרחה מצומת המצודות שבקרית שמונה, לעבר צפון רמת הגולן, היא נסיעה עצובה. הכביש ריק ורק הדי התפוצצויות נשמעים מדי פעם. היישובים פונו על פי החלטת ממשלה זמן קצר אחרי שהמלחמה החלה.
אלי חיון, חבר קיבוץ הגושרים, הוא אחד מאותם תושבים חדשים שבחרו בגליל העליון. לפני ארבע שנים החליט לעזוב את העיר הגדולה, תל אביב, ולפתוח פרק חדש בחייו. הוא היה שותף ומנכ"ל של חנות התקליטים המפורסמת "האוזן השלישית", מי שעומד מאחורי הקמת "אוזןבר" ומי שניהל את להקת רוקפור. לאורך שנים היה מבקר באזור את חבריו, אבל רק אחרי שעבר נתקל במצוקה התרבותית בגליל ויחד עם רודי נטר, הבעלים של "האוזן השלישית", החליטו לפתוח סניף גלילי. מהר מאוד הפכה האחות הצעירה של שלוש חנויות האוזן הוותיקות למוקד תרבותי בגליל העליון: הופעות, הרצאות, חנות תקליטים ובית קפה שהפכו למקום מפגש עבור רבים מתושבי האזור.
"לא תיארנו לעצמנו שהמקום יתפוס מהר כל כך", אמר חיון לוואלה. בשבועיים שלפני שבעה באוקטובר, פעילות המקום הגיעה לשיאה. בשבוע שאחרי שמחת תורה תוכנן הפנינג והופעות של פיטר רוט ואלון עדר. ההפנינג מן הסתם בוטל והמקום נסגר. חיון נשאר בביתו בקיבוץ הגושרים ולדבריו אפילו לא חשב לעזוב. "זה הבית שלי ואני לא מתכוון שהמציאות הזאת תשנה את חיי ותגרום לי לעזוב, אני לא מוכן להיות פליט", הבהיר. "אני לא הולך אחורה, תל אביב היא לא הפתרון", הוא הוסיף.
עם תחילת המלחמה והגעתם של אלפי חיילים לצפון, קבוצה של חברי הגושרים שנשארה בקיבוץ הקימה חמ"ל שהוציא מדי יום אלפי ארוחות חמות לחיילים. "את החמ"ל הקים חיים חבלין ואני הצטרפתי. היינו פה קבוצת גברים ונשים ש'השתלטה' על שני מטבחים - של מלון הגושרים ושל הקייטרינג שפועל פה. זה היה מטורף, הוצאנו עשרות אלפי ארוחות חמות והתפקיד שלי היה לנסוע לאורך כל הגזרה ולחלק את הארוחות", סיפר חיון. מאז, צה"ל כבר התארגן ו"חמ"ל הארוחות של הגושרים" נסגר. חיון מתנדב בחמ"ל של כיתת הכוננות בקיבוץ ומתקשה לראות איך ייראה היום שאחרי. "בעתיד הנראה לעין, אני לא חושב שהאזור יחזור ל-6 באוקטובר. האזור בעבע בזכות הסטודנטים של מכללת תל-חי ולא ברור כמה סטודנטים יחזרו וכמה סטודנטים חדשים ירשמו", אמר.
במכללה האקדמית תל-חי לומדים יותר מ-5,000 סטודנטים, כמעט כולם גם התגוררו ביישובי הגליל העליון והם נתנו זריקת מרץ לאזור: שכרו דירות, צרכו שירותים ותרבות, סייעו במתן שירותי רווחה, תרבות וחינוך והזרימו רוח צעירה לאזור. שובם לגליל העליון, על פי חיון, הוא קריטי להתאוששות. "ברור גם שאחרי שהכול יסתיים - יהיו יישובים שהתושבים לא יוכלו לחזור אליהם מיד אחרי המלחמה - מטולה, מנרה, יובל, משגב עם - כולם נפגעו. אלו יישובים משמעותיים מאד בהוויה של האזור. כרגע המצב לא נראה טוב", אמר חיון בעצב. "התנהלות השלטון מול תושבי הגליל גרועה. יש פה הרבה עסקים שכבר לא ייפתחו, הם פשוט נסגרו וחוסלו, מדובר בעיקר במסעדות ובתי קפה. העתיד של העסק עוד לוט בערפל ואני מקווה שנוכל לפתוח אותו מחדש בדומה לפעילות עד 6 באוקטובר".
נראה שאותו מארג קהילתי מיוחד שנרקם בגליל העליון בשנים שלפני המלחמה הוא גם התקווה להתאוששות האזור. אותו מרכיב שמיוחד ליישובי האזור הוא גם זה שהביא את גיל רביץ, מנכ"ל "פורל הדן", לפתוח מחדש את חנות הדגים שבקיבוץ דן. גם אחרי שהמלחמה פרצה המשיכו העובדים להפעיל את בריכות הפורלים, אבל שתי החנויות נסגרו. לאחרונה, אחת החנויות נפתחה מחדש. "פתחנו עבור תושבי האזור שנשארו פה, למרות שמבחינה כלכלית זה ממש שולי. זה נעשה כדי לתת שירות לתושבים", הסביר רביץ לוואלה.
במקביל, הם החלו בשירות משלוחים שבועי לכל אזור הצפון, עד קרית טבעון ועמק המעיינות. "מאז שהמלחמה התחילה, ספגנו מכה כלכלית", אמר רביץ. הפורלים הם מהיצורים הבודדים באזור שלא מתרגשים מהמלחמה. "הרעש של הפיצוצים לא משפיע עליהם", ציין רביץ. "אבל בכל פעם שיש אזעקה, העובדים צריכים לרוץ למיגוניות ולחכות עד שאפשר יהיה לחזור לעבוד".
הוא והעובדים לא עזבו את דן ובחודשים האחרונים גם אשתו ושלושת ילדיהם שבו לקיבוץ, אחרי שהתפנו עם כולם בתחילת המלחמה. "די, נמאס מהדשדוש, הם רצו לחזור הביתה", הסביר. יהל קורלנדר מגיעה לביתה שבבית הלל כדי לעבוד בחדר העבודה שלה. "בבית - הנפש שלי שקטה. למרות הרעש מסביב, יש לי שקט מבפנים, אבל עם הבנות שלי לא אחזור לגור בבית. אני מרגישה כמו ילד להורים גרושים - עוברת בין הבית שבבית הלל לדירה הקטנה שאליה התפנינו. כשחיים מחוץ לבית, הנפש נשחקת", אמרה.