הפרטים מתחקיר אמ"ן אודות האירועים שקדמו ל-7 באוקטובר (כפי שנחשפו על ידי ניר דבורי בערוץ 12), הצליחו להסעיר את התקשורת. בעיקר הכעיסה את הגורמים השונים השורה התחתונה בתחקיר, שאמרה משהו כמו: "אנחנו לא יודעים אם נוכל גם בעתיד לחזות מתקפה שכזאת".
ברגע הראשון הזעם נראה מוצדק: אם אתם לא בטוחים שתוכלו למנוע מצב דומה בעתיד, אז לשם מה אתם קיימים? לשם מה כל ההשקעה האנושית והתקציבית בעבודת המודיעין? את השאלה הזאת הוליכו הקולות באולפנים והאינסטינקט הראשון של כל אחד מאתנו הוא להצטרף למקהלה.
אלא שבאופן פרדוקסלי, דווקא זה המשפט שצריך להיות אבן הפינה לבנייה מחדש של אגף המודיעין בצה"ל. מדוע? מפני שהוא היחיד שמחייב את אנשי המודיעין בפרט ואת מפקדי הצבא בכלל, לעמוד תמיד על קצות אצבעותיהם ולחשוש שמא יתהווה לנגד עיניהם העצומות לרווחה, עוד טבח שאותו לא יצליחו למנוע.
לא הכל ידוע לנו על מה שהתחולל ערב ה-7 באוקטובר ובמהלכו של יום הקרבות הראשון, שתי התקופות שבהן כשל צה"ל פעמיים: פעם אחת ברמת המוכנות "לכל תרחיש" (עוד נחזור לצמד המילים האומלל הזה) ובפעם השנייה, כישלון נוראי של הפעלת הכוחות: מהרגע שבו היה צריך להבין את המתרחש בשטח, להקפיץ כוחות בהתאם, להפעיל את חיל האוויר (בניגוד לשמועות הוא היה כשיר לגמרי - לא רק מפני שמפקד החיל אמר זאת בקולו אתמול, אלא מפני שלא נדרש ממנו יותר מדי ביום ההוא: לא מדובר בהתמודדות עם חיל אוויר של צבא אחר, אלא בסך הכל נדרשו 3-4 מטוסים שיחוגו כמה עשרות מטרים מעל הפורעים ויגרמו לעצמותיהם לשקשק עד שינוס לפחות חלק מהם).
לא רוצה לבחור צד
עם ישראל, זה שמשקע במערכת הביטחון שלה כפי שלא היה שום עם בהיסטוריה: שלוש שנים בחייו של כל אזרח בן 18 (בעצם, לא כל אזרח, אבל זה שייך כבר לדיון אחר) ושנים של מיסים - כספי ציבור שמופנים אל תקציב הביטחון - חייב לקבל תשובות טובות יותר, לא רק על מה שהיה, אלא גם על מה שיהיה מעתה.
אלא מה? שבינתיים מי שמעלה לכותרות את הכישלון הצבאי המחפיר, הוא בעיקר מי שיש לו אינטרס מובהק להצניע את חלקו שלו, כמי שהצבא סר למרותו. לכן האינסטינקט של רבים - בציבור ובתקשורת, הוא לעמוד לימין הצבא.
כאשר נתניהו מדבר בכנסת על ה"לשעברים" - כלומר, גנרלים בדימוס שהפכו לפרשנים באולפנים, הוא צודק. כואב להודות בכך וקשה עוד יותר להניח שהאיש שמפיו שמענו כל כך הרבה שקרים, אומר הפעם את האמת.
היה קל יותר לצדד בו אלמלא היה ממשיך וממשיל את עצמו לדוכס מוולינגטון ערב קרב ווטרלו (אז מה סינוואר, נפוליאון?) ומתייחס לוועדת חקירה הכרחית כאל "צנצנות ריבה" (ממש כמו "מקורבו" שהגדיר את המחדל כ"תקלה").
ובכל זאת, אחרי שנושמים עמוק וסופרים עד 10, האם מישהו מהקוראים חש בנוח כשהוא שומע אלופים במיל' מדברים באולפנים על כך שיש לנו מספיק אמצעים אלקטרוניים כדי לפקח על מעבר סחורות ונשק בציר פילדלפי, פחות משנה אחרי שלמדנו שאי אפשר לסמוך (רק) על אותם אמצעים? במילים אחרות: לא צריך להיות ביביסט כדי לחשוב שאולי הפעם ראש הממשלה צודק.
אכן כשל מוסרי
בצלאל סמוטריץ' כינה את "תחקיר בארי" במילים "כשל מוסרי": למען הסר ספק, אני מאלה שסבורים כי שר האוצר של מדינת ישראל לא ידע לזהות כשל מוסרי גם אם יתנגש בו בקצה אפו. זאת ועוד: כאשר מי שהתחמק משירות צבאי מלא אומר את הדברים על צה"ל, הגוף מתחיל לגרד שבעתיים נוכח החוצפה של האיש שראה קרבות רק בקולנוע.
ובכל זאת, איך תגדירו תחקיר שבו ההתייחסות הביקורתית המשמעותית הנוקבת היחידה היא שכוח שלדג שפעל במקום שגה בהחלטות שקיבל תחת אש?
כן, הדוח הזכיר את הכשל החמור שבאי-חתירה למגע מצד הכוחות הגדולים שחנו מחוץ לקיבוץ, בו התחוללו בינתיים מעשי זוועה שלא יעלו על הדעת ושהיו אמורים לגרום לכל בר לבב (לא רק למפקד בצה"ל) להסתער אל תוך התופת אפילו בידיים חשופות (כפי שעשו אחדים), אבל הוא עשה זאת כלאחר יד.
מעין האשמה כללית שכזאת על אי עמידה במצופה מצד מפקדים בצה"ל - וואו, בשביל זה חקרתם במשך חודשים? אחרי אירוע שכזה, אזרחי ישראל בכלל - ותושבי בארי בפרט - היו זכאים לתשובה קצת יותר מפורטת, שאותה לא קיבלנו.
מה כן קיבלנו? ביקורת על צוות שלדג האומלל - לא רק שספג פגיעות בגוף מהמחבלים, עכשיו הוא גם ספג פגיעות בכבוד ובלב מצד המערכת הצבאית.
איפה הרמטכ"ל שאישר את הביזיון הזה? כי מתחשק לי לומר לו, כסמ"ר במיל' שהיה בסך הכל חי"רניק פשוט, שגם אם היו טעויות בניהול הקרב, אני מעדיף אלף טעויות של מפקד תחת אש על פני החלטה פחדנית אחת שלא להיכנס לקרב, מסוג ההחלטות שהתקבלו שוב ושוב באותו היום לא רק בבארי (כך היה למשל גם מחוץ לבסיס בנחל עוז, בו רצחו המחבלים חיילים, השפילו וחטפו חיילות, בעוד כוחות גדולים נמנעים מלהיכנס למערכה), בצבא שהוא המפקד הבכיר ביותר שבו.
כלומר - ניחא הכשל שבקריאת המפה ערב ה-7 באוקטובר (נושא התחקיר הצבאי שיפורסם בחודש אוקטובר, ערב החגים, בעיתוי שמעורר חשד שמא אינו מקרי כלל), מה עם הכישלון הפיקודי שהחל עם שחר, למחרת היום?
אז כן, עד כמה שטיפוסים כסמוטריץ' מעלים את מיצי הקיבה של חלקנו, אין מנוס אלא להודות שלפחות הפעם הוא צודק כשהוא מדבר על "כשל מוסרי".
כלב השעשועים של הדמוקרטיה
התקשורת החופשית בישראל נמצאת תחת מתקפה: המהלכים האחרונים שקורים בערוץ 13 צריכים להדאיג גם את מי שצורך את החדשות שלו מהערוצים 12 ו-11 (צופי ערוץ 14 פטורים), תקשורת ביקורתית שלא מאמינה לדוברים אלא חוקרת ומפשפשת במניעיהם הנסתרים היא נשמת אפה של הדמוקרטיה.
יוליה שמאלוב ברקוביץ' היא אולי לא מעניינת כפרסונה, אבל היא עלולה להיזכר לדיראון עולם בדברי הימים של התקשורת בישראל, כמי שהחלה אפקט דומינו שיביא לקריסת התקשורת החופשית (ללמדנו שלא רק בשביל מתנות ש"מותר לקבל מחברים" משקיע נתניהו בטיפוח יחסים עם מיליארדרים).
הבעיה היא שגם מי שנורא רוצה להגן על התקשורת החופשית בישראל, לא יכול לשים לב שמי שמתהדרת בתוארה ככלב השמירה של הדמוקרטיה, לא השמיעה אפילו נביחה רפה נוכח סכנה אפשרית בגבול הדרום.
כן היא סיקרה מתוך פיהוק קל את מה שנראה באותה השעה כהתחממות עונתית בגזרה, אבל העובדה היא שאפילו צה"ל הכושל יכול להציג כמה אזהרות שבכל זאת חזו את הנולד, בעוד התקשורת הישראלית לא יכולה להציע אפילו שער-כבוד אחד שהבקיעה באותה תבוסה.
להפך, לתקשורת היה חלק מרכזי בהאדרת צה"ל. הידיעה שעם ישראל אוהב לצרוך תקשורת שמחבקת את החיילים, גרמה גם לעיתונאים מוכשרים להירדם בשמירה.
כך קיבלנו את שורת הכתבות, במלאת חמישים שנים למלחמת יום הכיפורים, שמכולן עלתה המנגינה: "צה"ל ערוך לכל תרחיש" - או כפי שהסתבר כמה ימים מאוחר יותר - לכל תרחיש זולת מה שקרה במציאות.
מזמור "מוכן לכל תרחיש" התחרה בתקשורת הישראלית, ערב המלחמה, רק עם הלהיט "חמאס מורתע" (שאת גרסת הקאבר שלו: "נסראללה אינו מעוניין בהסלמה" תוכלו לשמוע בכל אמצעי תקשורת היום), לכן אנא סלחו לי אם למרות שתקשורת ישראלית חופשית יקרה ללבי, אזכיר דווקא היום שבנושאים החשובים באמת היא שכחה להיות ביקורתית.
דברי אלוהים חיים
אמנם התקשורת אינה נושא לחקירה: היא לא נושאת בתפקיד רשמי ציבורי ואינה מתקיימת (ברובה) מכספי ציבור, ובכל זאת, גם אם לא חקירה, לפחות חשבון נפש: קצת ביקורת עצמית שמתורגמת לצניעות מתבקשת בעת הזאת.
לא יכול להיות שמה שאומר הרמטכ"ל, אלוף הפיקוד, מפקד החיל, ראש המוסד או ראש השב"כ יתקבל כדברי אלוהים חיים שרק מהודהדים לחלל התקשורתי, ללא הטלת ספק.
כן, אפשר שרבים בתקשורת סבורים שצו השעה הוא להתייצב לימין הצבא המותקף ולשמש פה לקצינים בכירים שאינם יכולים להדוף, פומבית, את הרעל שנשפך על ראשיהם בכמויות. רק שגם מי שמתגייסים למה שנראה בעיניהם במהלך לגיטימי להצלת המדינה מפני חבורה הזויה, יזכרו שהטלת ספק היא חובתם הראשונה במעלה.
מה שמחזיר אותנו לתחקיר הפנימי של אגף המודיעין בצה"ל. כן, אמ"ן מודה סוף סוף שהוא לא בטוח שיידע להזהיר מפני אסון דומה גם בעתיד. אלה מילים קשות, קשה לקרוא וקשה עוד יותר לעכל. אבל האם לא כשל אמ"ן בפענוח הסימנים המעידים דווקא מפני שסבר שיש ביכולתו להתריע בזמן נוכח תרחיש אימים? האם הביטחון הזה ביכולתו, לא הוא שהדף בבוז דוחות חריגים שסברו שמא משהו איום ונורא מתרחש מתחת לפני השטח - ולעיתים (כפי שהתריעו אותן תצפיתניות אומללות) גם מעליו?
לחזור לחשוב בקטן
כך שאולי המסקנה הסופית של אמ"ן, זו שעוררה עליו את חמת הפוליטיקאים והאולפנים, אולי דווקא היא ראויה להיות אבן הפינה של חשיבה משוחררת ונטולת קונספציות?
הנה כמה דברים שכדאי שנשנן לעצמנו, עוד בטרם נדרוש אותם ממקבלי ההחלטות בדרגים המדיני והצבאי: צה"ל הוא לא הצבא הכי חזק בעולם (מי שהאזין למפקד עוצבת הגליל, אוגדה 91, תא"ל שי קלפר, מבין עד כמה יכולותינו הן מוגבלות), הוא לא יכול להבטיח באופן מלא את ביטחונה של ישראל, למרות שנוח גם לו ולגם לממשלה שממונה עליו להציג זאת כך.
אגף המודיעין שלו, למרות השקעות הוניות אדירות - מהון אנושי ועד להון כספי, אינו יכול להתריע מפני כל תרחיש, ומעל לכל: גם אם יש לנו עליונות צבאית על כל כוח אחר בזירה, הרי שהציות לחוק הבינלאומי שדרוש לנו כדי להוסיף ולהשתייך למשפחת העמים, מכתיב כללי משחק שמונעים (מנעו בעבר וימנעו גם בעתיד) ניצחון סופי ומוחלט.
התקשורת הישראלית לא משקפת לנו את המציאות כהווייתה, אלא זווית צרה שלה, חלקה משועבדת לאג'נדה. שמצמצמת מאוד את שדה הראייה התקשורתי (ופועל יוצר מכך, גם את שלנו) ו... כן, לפעמים לא יזיק להקשיב לנתניהו ואפילו לסמוטריץ', למרות שכל נים בנפשו של אדם הגון מתקומם נוכח מה שהם מייצגים.
מצוידים בכל הידע הזה אפשר וצריך לגשת לסוגיות שעל הפרק: החטופים, ההכרעה (בפעם האלף: לא "ניצחון מוחלט") והיום שאחרי. למה? כדי שנוכל להתחיל לדבר על מה שחשוב באמת (בסדר אקראי): קריסת מערכת החינוך, שינוי שיטת הבחירות, שיקום התעשייה, המסחר והחקלאות - בדגש על קו העימות, שוויון בנטל או לפחות מדיניות תמריצים חיוביים ושליליים שתפלה בין מי שתורמים יותר ופחות, טוהר המידות במגזרת הציבורי, שינויים אקוטיים ונדרשים במערכת המשפט, התיישבות, אקולוגיה, הסברה, השכלה גבוהה ועוד.
אתם יודעים, כל אותם דברים שהם "החיים עצמם", כמו שאמר פעם אחד בשם בנימין נתניהו, בימים שבהם עוד הייתה לנו יכולת לשמוע גם את המילים היוצאות מפיו - ולא רק את המנגינה.