הורי התצפיתניות אצל נתניהו: האחריות שלו, הבושה של כולנו

מדינת ישראל הזדעזעה אמש בגלל מה שנראה כמו רצח של ילד בן 6 בידי אימו. לא צריך להיות מומחה לפסיכולוגיה כדי להבין מדוע: פגיעה בחסר ישע ועוד בידי מי שאמורה לשמור ולגונן עליו מכל רע? אין מי שלא חשב על ילדיו, על אימו.

מעט קודם לכן, זעקו הורים שעשו הכל כדי להגן על בנותיהן, שליוו אותן אל לשכת הגיוס כשהם מאמינים שהפקידו את היקר להם מכל בידי מערכת שתגן עליהן בכל מחיר. גם כאן היה כל אדם במדינת ישראל אמור לחשוב על ילדיו, על בנותיו, על הוריו ועל עצמו כהורה, אם או אב לילדים בכל גיל.

במקום האנושיות הבסיסית הזאת חשבו רבים מאתנו ישר על פוליטיקה: כן ביבי-לא ביבי. צא ולמד עד כמה רעה פגיעתו של נתניהו, לא רק בניווטה של מדינת ישראל אל חוף מבטחים אלא גם בכל הקשור לאמות מידה אנושיות בסיסיות.

הורים בישראל הולכים לישון בכל לילה במחשבה על כך שאפשר שבנותיהן ובניהם, אחיותיהם, אחיהם, הוריהם וסביהם מעונים, נאנסים ונרצחים בשבי - ולבנו הופך גס בהם בשל מחלוקת פוליטית. כלימה צריכה לכסות את פנינו ביום הזה, היום שבו כל אחת ואחד מאתנו עוסק בשלו: קם בבוקר, שותה קפה, אוכל משהו ויוצא לעמל יומו. יש שמקפיצים בדרך את הילדים לקייטנה, יש שמתכננים את חופשת הקיץ השנתית שהצליחו לממן בדי עמל.

זה טבעי, זה אנושי, אבל גם אם האשמה היא באחרים, הבושה היא של כולנו.

120 חטופים נמצאים בידי חמאס והג'יהאד האסלאמי. חלק גדול מהם, למרבה הצער (והבושה!) כבר אינם בחיים. מה לגבי כל השאר? איתמר בן גביר שלא לבש מדים מעולם (אלא רק כשהתחפש ללוחם) ובצלאל סמוטריץ' שחמק משירות צבאי מלא, צועקים שלא יתנו יד לעסקה "מופקרת".

כששואלים את ראשי מערכת הביטחון: שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש השב"כ וראש המוסד, הם אומרים שהעסקה שעל השולחן היא זו שישראל צריכה לאמץ בשתי ידיים.

הם אומרים זאת בחדרים סגורים, הם מדווחים על כך לתקשורת. הגדיל לעשות שר הבטחון שבייאושו כי רב הפנה את המשפחות אל ראש הממשלה, מעשה שהוא למעשה הודאה במגבלות כוחו. לאמור: "אני בשם כל מערכת הביטחון של ישראל מברך על העסקה, אבל אין לה אישור מראש הממשלה".

מעבר לבושה שצריך לחוש כל אזרח ישראלי על שזו רמת השיח והתקשורת בין הנושאים בשני התפקידים החשובים ביותר במדינת ישראל, יש כאן גם משהו מוזר: נתניהו מודיע שהוא מתעקש על האותיות הקטנות בשם ביטחון ישראל, זכותו ויש שיאמרו בצדק שאף חובתו.

אלא שאם זה כך, איך זה שאותו נתניהו ממש בפגישה עם משפחות התצפיתניות מציג להם מניפסט מגומגם של "לא ידעתי, לא שמעתי" מסוג התירוצים שכל מ"כ בצה"ל - ולא רק גנרל בדמות שר הביטחון שלו, היה מסווג מיד בזלזול כ"אכלו לי שתו לי". האין זה נתניהו שבדמותו ובקולו טען שאין שום משמעות לאחריות - לא של שר ביטחון ולא של רמטכ"ל ולא של אף אחד, זולת ראש הממשלה?

פתאום הוא זה שמתחבא מאחורי כשל צבאי? פתאום הוא זה שלא נתן את ההוראות, שלא פיקח, שלא ידע? ואולי זה האיש שמעניין אותו רק דבר אחד: להיות ראש ממשלת ישראל, וכדי להישאר בתפקיד הזה כל עמדה היא לגיטימית:

פעם הוא יודע הכל עד לפרט הקטן ביותר - והכל מתבצע רק על פי הנחיותיו (כמה פעמים אמר: "הובא לידיעתי, הוצג לי, הנחיתי אישרתי" כשהיה צריך להתהדר בחילוץ מוצלח של חטופים או במה שנראה כחיסול שהצליח) ופעם אחרת הוא לא יודע כלום: מה אתם רוצים ממנו, לא סיפרו לו. איך אומרים מקורביו? "אילו רק היו מעירים אותו בזמן...".

לשמוע ולא להאמין - בושה של כולנו שהאיש הזה עדיין נאחז בקרנות המזבח ומשחית לא רק את מידותיו שלו ושל שריו, אלא את מידותיה של מדינה שלמה, שליבה גס במשפחות, בהורים שבכל פעם שבה הם עוצמים את עיניהם, מעשה משעביר את רובנו לעולם של חלומות, הם עוברים לעולם של סיוטים. האשמה היא שלו, הבושה היא של כולנו.

האשמה אינה רק על מי שהפקיר את מדינת ישראל בשם תאוות השלטון שלו, אלא גם על מי שהפקירו את פקידותיהן בשטח. מי שביטלו את אזהרותיהן בזלזול, כי מה כבר בנות מבינות בביטחון? מי שברחו במקום להילחם, מי שעמדו מחוץ לש"ג ולא חתרו למגע כי "יש שם מחבלים".

שום חייל לא יהיה מוגן כשאלה מפקדיו, שום צבא שהתחנך וחינך על הציטוט מפי דוד בן גוריון "תדע כל אם...", זה שמתנוסס בשעריו הפיזיים והמטאפוריים של כל קורס פיקודי בצה"ל, לא ישרוד כשהציווי הזה מופר ברגל גסה. שום מערכת לא תשרוד אם האנשים האלה שהפקירו את פקודיהם ופקודותיהם באותו יום מר ונמהר, יישארו לרגע אחד בצבא - ויהיה הנזק המקצועי למערכת גדול ככל שיהיה.

כלומר, שום תירוץ על החלפה מדורגת של בעלי תפקידים אינו תקף כאן, כי כל שום מקצועיות לא תועיל למי שדבק בו כתם מוסרי חמור כל כך. ומאחר שצה"ל הוא צבא העם, הרי שהאשמה היא שלו, אבל הבושה היא של כולנו.

120 אינו רק מספר החטופים, חיים ומתים, בעזה. 120 הוא גם מספרם של היוצאים, ממש בעוד כמה ימים, לפגרת קיץ של שלושה חודשים. היינו מצפים ממי שמכונים "נבחרי ציבור" שיבואו מדי יום לעבודתם, בטח כל עוד יש הורים שלא מסוגלים לעבוד אפילו שעה אחת מאז ה-7 באוקטובר.

שיציגו בכל יום לציבור שהם נבחריו דוח מפורט על מה עשו באותו יום, בראש ובראשונה כדי להשיב את החטופים, אבל גם כדי לשקם את העסקים, התעשיה, החקלאות והתיירות. שכר של 50 אלף שקל (לא כולל הוצאות) נכנס לחשבון הבנק שלהם בכל תחילת חודש.

אחריות? אל תצחיקו אותם - הראש מכתיב את הכלל: האחריות היחידה שיש לו היא להישאר בשלטון והאחריות היחידה שיש להם היא להיבחר שוב כדי שיוכלו להוסיף ולחיות על חשבוננו, עם פגרות קיץ, חורף, סתיו ואביב, ועם אינספור נסיעות לחו"ל. אם אלה נבחרי הציבור שלנו אזי האשמה היא שלהם, אבל הבושה היא של כולנו.

בעצם, אפשר שנעשה להם פה עוול, שכן ייתכן שהם יוזעקו באמצע חופשתם. לא, לא, לא לשם דיון חירום על הצלת החטופים, גם לא לצורך תיקון דחוף שיאפשר למשל סיוע חריג לדרום או לצפון המפונים, אלא - כמו שהבטיח שר המשפטים לראשי הסיעות החרדיות, כדי להעביר (אפילו בפגרה!) את חוק ההשתמטות. זה היה יכול להיות מצחיק אלמלא עשתה זאת הממשלה ממש באותו שבוע שבו הוחלט על הארכת השירות למי שכן מתגייסים.

והחרדים? הם מצדם מאיימים שמה שראינו אתמול בכביש 4 החסום, הוא רק הפרומו. בפרפרזה על הדברים שנאמרים לרשע בהגדה של פסח: ולפי שהוציאו עצמם מן הכלל, כפרו בעיקר.

מה נאמר לאותם כופרים בעיקר, שעוד מעיזים לכנות אותנו בשם הזה? אולי רק נכיר להם את משפחות התצפיתניות ונזכיר כי שום מתווה גיוס, אפילו המחמיר שבמחמירים שמייצג לכאורה "שוויון" בנטל, אינו מציע לגייס (ולא אך לשירות לאומי) נשים חרדיות בנות 18, הגיל שבו צעדו התצפיתניות החטופות אל לשכת הגיוס.

אם אלה שומרי הגחלת של תורת ישראל, של המוסר היהודי, אוי ואבוי לנו. החטא הנורא הוא שלהם, אבל הבושה היא של כולנו.

כן, מדינה שלמה הזדעזעה נוכח אישה צעירה מגואלת בדם שחשודה ברצח בנה בן ה-6. אפילו לא היינו זקוקים לפרטים כדי לחשוב כל אחד על ילדיו, על עצמו, על הוריו, על כל סט הערכים האנושי שהמעשה הזה (לכאורה, החקירה עדיין מתנהלת) עומד מחוץ לכל אמת מידה שלו.

מדינה שלמה הייתה צריכה להזדעזע גם מתמונה של נשים צעירות, חיילות, מגואלות בדם ומפוחדות, שעל פי כל הערכה של גורם ביטחוני אפשר לפדות מהשבי ולהניח להן להתחיל לשקם את חייהן שכבר לעולם לא יהיו אותו הדבר.

אם נניח לפוליטיקה לשבש את שיקול דעתנו, הרי שהקורבן יהיה קורבנן, אבל הבושה היא של כולנו. לא יהיה לנו עתיד כעם, לא תהיה לנו תקומה כמדינה, אם לא נציב כאן את הגבול המוסרי המפריד בינינו לבין האויב ונתבע מהאיש היחיד שיכול להכריע, על פי כל גורמי הביטחון, בעד שחרורם.
האשמה תהיה שלו, הבושה לדיראון עולם, תהיה של כולנו.