בשבוע שעבר עברו אליעזר ביטון ואשתו מבית המלון בטבריה שאליו פונו באוקטובר לבית מלון בגבעת אולגה. רעש קולות השיפוצים בבית המלון ורצון להתקרב לבנותיהם הביאו את בני הזוג שפונו מביתם שבמושב אביבים לקבל את ההחלטה הזו. ליד חוף הים התיכון, אליעזר מנסה למצוא נחמה למצב רוח הקודר שבו הוא שרוי כבר כמעט תשעה חודשים. הוא יושב מדי פעם וכותב לעצמו. אתמול כתב: "בוקר של ציוצי ציפורי השיר, להתעורר מחלום, לגעת בקרני השמש העולה, לשמוע את גלי הים להתרפק ולומר תודה לך בורא עולם, על עוד בוקר של שישי מפנק לקראת שבת המלכה מתנה ענקית לבניך אהוביך, הנותן לעייף כוח ומחייה כל בריאה בעולמך הנפלא".
ביטון גר באביבים כבר 61 שנים. כשהיה בן 11 עלה עם הוריו ממרוקו. מהאוניה הגיעו ישר למושב שעל גדר הגבול עם לבנון. מושב אביבים עלה על הקרקע בשנת 1958 ויושב על ידי עולים מרומניה ומהונגריה. תוך זמן קצר עזבו המתיישבים החדשים את המושב ובתיו התרוקנו. כך היה גם במושבים הסמוכים דוב"ב ורמות נפתלי. המוסדות המיישבים לא ויתרו וב-1963 איכלסו את הבתים הקטנים שהתרוקנו בעולים שזה עתה נחתו בישראל. "מושב אביבים - המת שקם לתחיה", בישרה כותרת בעיתון "הבוקר" בתחילת יולי 1963.
אליעזר ביטון, הוריו ותשעת אחיו, התגוררו בצפיפות בדירה קטנה, כמו עוד 52 המשפחות שהגיעו איתם מהרי האטלס הגבוהים שבמרוקו. ארבעה חודשים אחר כך גם לדוב"ב, כעשרה קילומטרים ממערב לשם, הגיעו עולים ממרוקו ומאיראן ונכנסו לבתים הריקים. "המושב שננטש על ידי ראשוני מתיישביו שלא התאימו לתנאי המקום, יושב היום מחדש על ידי עשרות משפחות עולים חדשים שהגיעו הבוקר ללוד", דיווח עיתון "על המשמר". ישראל סבגי התינוק הגיע באותו יום לדוב"ב עם הוריו וארבעת אחיו.
שלא כמו התושבים הראשונים, מתיישבי הגל השני באביבים ובדוב"ב נאחזו באדמה והעמיקו בה שורשים. כך גם שני הקיבוצים שנמצאים בין שני המושבים - ברעם ויראון. שני הקיבוצים התיישבו על גבול הצפון מיד עם סיום קרבות מלחמת העצמאות. המייסדים היו בוגרי תנועות נוער ולוחמי פלמ"ח שנלחמו באזור והגשימו את משאת נפשם להקים יישוב שיתופי על קו הגבול. סבגי אומר כי בין תושבי המושבים והקיבוצים נוצרו עם השנים קשרים טובים. אבל למרות שותפות הגורל, מכאיבה לו התחושה שעדיין נותר פער בדימוי היישובים שמושפע מנסיבות הקמת היישובים לפני עשרות שנים: "הקיבוצים באו הנה בתור ציונים ואותנו הביאו הנה, שמו אותנו ואמרו לנו - זה גן העדן שלכם", אמר.
ארבעת היישובים שממערב לרכס רמים סמוכים לקו הגבול, אביבים כמעט צמוד לגדר. ממול כפרים לבנוניים שהפכו למעוזים של חיזבאללה. חקלאי מרון א-ראס, עיתרון, רמיש וירון היו בשנים הראשונות שכנים שמעבר לגבול. סבגי מספר שהלבנונים היו מביאים ערק זחלאווי והישראלים היו נותנים להם תפוחים. עם השנים הפכו היישובים הלבנוניים לבסיסי מחבלים. ארבעת היישובים פונו כמה ימים אחרי תחילת המלחמה באוקטובר ונותרו בהם רק חברי כיתות כוננות. מאז נורו על היישובים עשרות רקטות וטילי נ"ט. נזק רב נגרם לבתים, דירות, צימרים, לולים, מפעל ויקב.
ביטון אומר שתנאי החיים בשנותיו הראשונות של המושב היו "מחפירים" כהגדרתו. הקיום הושג בקושי רב והתושבים חיו בדוחק. כך היה גם בדוב"ב, מספר סבגי. אבל לדבריו, "אפשר היה אז לחיות בכבוד מלול של 500 עופות לפיטום וממטע בשטח 12 דונם. היום משפחה לא יכולה להתקיים עם לול ומטע שגדולים פי עשרה", אמר בכאב.
הוא מתרפק בעיקר על "שמחת החיים שהייתה אז. לא היה כסף אבל הייתה אחדות. הייתה תחושה של קהילה שהחברים שלה מחוברים אחד לשני. היינו כמו משפחה גדולה. בחול המועד פסח, משפחות היו מתארחות וסועדות אחת אצל השנייה. מאז הכל השתנה". תושבי האזור מזכירים תמיד את הניתוק שחיו בו בשנים הראשונות, ניתוק גיאוגרפי של דרכי גישה גרועות ושירותים עלובים שהמדינה סיפקה. אבל נדמה שכאבי העבר שבים ומופיעים בחודשים האחרונים. "נראה ששכחו אותנו, אין הערכה לקיום שלנו פה", אמר ביטון. "אני לא מבקש נדבות ורחמים, אבל על האזור הזה המדינה צריכה להסתכל אחרת. אם תושבי אביבים, יראון, משגב עם ודוב"ב יעזבו, אין מי שיבוא במקומם".
סבגי משתף בחוויה "משפילה" כהגדרתו שלדבריו מעידה על היחס של המדינה לתושבי קו הגבול: "הגעתי לישיבה בכנסת והתחננתי שם שיעזרו לנו לממן את הוצאות הנסיעה שגדלו באלפי שקלים לחודש. אני נוסע מדי בוקר מטבריה לדוב"ב כדי לעבוד בלול שלי. מישהו צריך לספק ביצים לתושבי ישראל. הרגשתי שם מושפל ושמורידים מהכבוד שלי".
במלחמה הנוכחית, הלולים של סבגי הופגזו כבר כמה פעמים והוא ניצל בנס. הוא מתחנן שיציבו מיגונית, אבל בקשותיו לא זוכות למענה. גם ביטון נוסע כמה פעמים בשבוע לאביבים. נסיעה מטבריה ארכה שעה, כעת מגבעת אולגה הנסיעה נמשכת שעתיים. "מי שלא היה חקלאי לא יבין אותי לעולם", הסביר. "המושב, הלולים, המטעים הם כמו מגנט. כשאני נכנס למטע אני כאילו משנה פאזה וכאילו הופך לאדם אחר. כאילו שאין סכנה ממש לידי. אחר כך אני שואל את עצמי - 'מה עשית? יש לך עולם שלם על הכתפיים. אישה ילדים, נכדים'. אני סוחב מטען כבד, מטען של חוויות שנצרבו מגיל 11, של לילות וחודשים שלמים של מתח ביטחוני. שילמנו את המחיר הכי כבד שאפשר לשלם".
בבוקר של 22 במאי 1970 יצא מאביבים אוטובוס שעליו נסעו יותר מ- 40 ילדים לבית הספר בדוב"ב. מחבלים מארגון אחמד ג'יבריל ירו על האוטובוס שני פגזים. בפיגוע נרצחו תשעה ילדים ושלושה מבוגרים. בפיגוע נהרגו שניים מאחיו של אליעזר - שמעון בן ה-7 וחביבה בת ה-9. שני בני דודים שלו נהרגו גם כן. הפיגוע טילטל את המושב והותיר בו פצע שלא הגליד.
עם השנים ביראון ובברעם הקימו לצד החקלאות גם ענפי תעשיה וקלטו משפחות חדשות. באביבים ובדוב"ב עדיין הפרנסה העיקרית מגיעה מהמטעים ומהלולים. המושבים לא גדלו כמעט. ביטון מספר שבאביבים מנסים כבר 15 שנים להקים הרחבה של ארבעים יחידות דיור. "מאז רק שלוש משפחות הקימו בתים בהרחבה. עכשיו שניים מאותם בתים הופגזו", הוא סיפר. אחד מבניו נשאר במושב והקים משפחה וגם במלחמה לא עזב את הבית יחד עם בנו, נכדו של אליעזר. שניהם בכיתת הכוננות. אליעזר מודה שהוא מצטער שבנו לא עזב את אביבים כבר לפני עשרים שנים. "היום הוא כבר מחובר לאדמה של אביבים יותר חזק ממני", אמר בגאווה אבל גם בצער. סבגי הודה שהוא מרוצה שכל ילדיו עזבו את המושב.
עתידם של יישובי ההר מדאיג אותם. סבגי צופה שארבעים אחוז מהתושבים לא יחזרו לבתיהם. אפילו הוא שמגיע מדי בוקר לעבוד בלולים שלו, שוקל לשכור דירה בצפת. "הרבה משפחות כבר לא יחזרו הנה", סבור ביטון. "זה תלוי במה שקורה בנפש האדם ובעומק הקשר שלו למקום. מי שיחזור יצטרך להקים פה הכול מחדש".