המחקר ההיסטורי מלמד ששנים רבות יחלפו לפני שהמידע המלא הנדרש להבין איך הגענו לאירועי 7.10 יהיה זמין. הטבע האנושי מתקשה להשלים עם זה והשיח הציבורי לא יכול להימנע מחיפוש אחר התשובות אף שהוא נאלץ להתנהל על בסיס מידע חלקי, לפעמים מוטה ובעיקר חסר את הראייה הרחבה והמשלבת. ועדת חקירה המתנהלת בליווי עורכי דין ואנשי יחסי ציבור תתקשה לספק תשובות אמינות. תרבות השקר שהתנחלה בשיח הציבורי, המאופיינת באובדן הבושה והיושרה של רבים ממעבירי המסר בתקשורת הממוסדת וברשתות החברתיות, מרדדת את השיח ומעצימה את הקושי לגבש מסקנות ולקחים.
במציאות זו יש מקום לשוב לאירועי העבר ולבחון את שאלות האחריות והפקת הלקחים במבחן ההיסטוריה. לראות איך עסקו אז בשאלות כמו: יתרון היוזמה, משמעותה של הערכת המודיעין, התרעה, מקומו המרכזי של הדרג המדיני בנסיבות שמובילות לאירועים ולתוצאותיהם. הדיון בשאלות אלה יכול לסייע בעיסוק בשאלת האחריות והפקת הלקחים מאירועי השבת השחורה של 7.10.
"לוועדת אגרנט הייתה מטרה אחת, להפיל את כל האחריות על כתפי הרמטכ"ל", אמר הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר רב-אלוף בדימוס שאול מופז בכנס לציון 50 שנה למלחמת יום הכיפורים, "המנדט שניתן לוועדה נולד בחטא" טען. דבריו, שנאמרו ימים מספר לפני 7 באוקטובר, חייבים לעמוד ברקע לכל דיון או שיח על הפקת לקחים ועל לקיחת אחריות לאירועי אוקטובר 2023.
הקשר בין 1973 לבין 2023 חורג בהרבה מתחושת הזעם והתסכול מחוויה קשה שחוזרת על עצמה שחשו רבים בשבת השחורה של 7.10 ואחריה. והשאלה "איך זה קרה לנו" שעלתה באוקטובר 73' עלתה ביתר שאת באוקטובר 2023. ועדת אגרנט, שמונתה להשיב על זו של 1973, כוונה על ידי הדרג המדיני לחפש את התשובה בהיבט המודיעיני-הצבאי ואת המלצותיה מיקדה ועדת החקירה בתחום האישי. שכן כשלי המודיעין והצבא גם באוקטובר 1973 היו גלויים והוועדה טעתה לאמץ כשלים אלה כהסבר העיקרי לאירועים הקשים. כמו הוועדה כך גם השיח הציבורי שהתפתח בעקבות פרסום מסקנותיה לא הכיר את מקומה המרכזי של ראש הממשלה בנסיבות שהובילו למלחמה וגם לא את חלקו של הדרג המדיני באחריות לקשיים בלחימה.
ראש הממשלה ושר הביטחון התפטרו מיד עם פרסום הדו"ח הראשון של הוועדה למרות שזו הסיקה מסקנות אישיות רק כלפי אנשי הצבא ובראשם הרמטכ"ל ושני אלופים. את התפטרות גולדה ודיין קיבל הציבור כמילוי החובה לאחריותם המיניסטריאלית. אולם גולדה ודיין התפטרו כי ידעו על כישלונם האישי יותר משידעה הוועדה, ויותר משידע על כך הציבור שיכול היה ללמוד עליו רק כשנחשפו מסמכי הארכיון עשרות שנים אחר כך.
המסקנות האישיות כלפי אנשי הצבא סיפקו אמנם לציבור מענה לתסכולו ולכעסו, אבל החמיצו את הלקח החשוב: הנסיבות למלחמה ותוצאותיה נבעו בעיקר מכשלים מערכתיים ותודעתיים. מחיר החמצת לקחי העבר התברר במלוא עוצמתו באירועיה מטרפי הדעת של 7 באוקטובר בשנה שעברה.
לאלי זעירא, ראש אמ"ן ב-1973, מלאו לפני כשלושה חודשים 96 שנים. מפעם לפעם אנחנו נפגשים ומשוחחים. התבוננותו של זעירא על ענייני היום מעניינת, מאתגרת את השיחה, נעשית בהתבוננות רחבה על המציאות ונאמרת בצורה עניינית, רהוטה וסדורה. כמו רבים, זעירא מוטרד מאוד מעתיד המדינה, ולא חוסך בביקורת על ההנהגה ועל החברה בישראל. עם זאת גם אומר ש"היינו כבר במצבים קשים יותר". "ב-48', המצב היה הרבה יותר קשה בכל המובנים: הצבאי, הכלכלי וללא תמיכה בינלאומית". את הדוגמאות לכך הוא מביא בהרחבה, ואני תוהה האם אחרי יותר מ-75 שנים לא מגיעה לנו מציאות טובה יותר?
במהלך שיחותינו מרבה זעירא להשתמש בביטוי "לעניות דעתי" וגם "אולי אני טועה אבל כך אני חושב". מיטיבי הלכת בשדות התיעוד של מלחמת יום הכיפורים המכירים את הערכותיו הפסקניות של זעירא כראש אמ"ן, יוכלו להצטרף אליי להבנה שזעירא הפנים את מידת הצניעות והספקנות הנדרשים כשמדובר בהערכה, כמו גם את ההכרה בכך שאיש אינו יודע מה יקרה. גם לא המודיעין שיכול גם הוא רק להעריך.
אין ספק שלזעירא זווית התבוננות ייחודית לא רק מהיותו ראש אמ"ן בשנה שקדמה לאוקטובר 1973 ובמהלך המלחמה. השאלה המטרידה, "איך זה קרה לנו שוב", הביאה אותי לשוחח עם זעירא בנושאים של קבלת החלטות, יחסי הדרג המדיני והדרג הצבאי והאחריות, ולשמוע את דעתו בנושאים אלה, לאו דווקא על העבר אלא על המתרחש כיום. הוא היחיד מבין חברי המטכ"ל של 1973 שניתן לנהל איתו שיחה כזאת, כל האחרים כבר לא איתנו.
כשמנצחים לא שואלים שאלות
"אם לא ניתן את המכה הראשונה נסבול הרבה קורבנות", "אם לא נפעל ראשונים, צה"ל לא ינצח, ואם ינצח זה יהיה במחיר קטלני". דברים אלה אמרו אלופי המטה הכללי ללוי אשכול ב-28 במאי 1967, בימים שלפני פרוץ מלחמת ששת הימים, באירוע שזכה להגדרה "ליל הגנרלים". פעולה מול איום ביטחוני יכולה להיעשות גם בתחום המדיני ולא רק בתחום הצבאי וצה"ל אינו יוצא למלחמה אלא רק בהוראת הדרג המדיני. את יתרון היוזמה שהעניק אשכול לצה"ל ביוני 67' מנעה ממנו ראש הממשלה באוקטובר 73' חודשים רבים לפני המלחמה. נתניהו נמנע מלתת אותו ב-2023.
העובדה שלא הופנמה משמעות יתרון הפותח במלחמה, הגורם החשוב בהצלחה של מלחמת ששת הימים, חשפה באוקטובר 1973 את ישראל למהלכי הונאה שאותם תכננו ויישמו המצרים בהצלחה רבה ולהפתעה, ואלה הובילו לכאוס בשעות ובימים הראשונים, גם במערכת הצבאית וגם במערכת המדינית. דיין נתפס לתסריטי אימים וגולדה נאלמה במשך מספר שעות. ממש כמו שקרה לאוגדת עזה וממש כמו שקרה לנתניהו בבוקר ובמהלך השבת של מתקפת חמאס.
סימון המודיעין והצבא כמי שהביאו לכישלון באוקטובר 73' והסקת מסקנות אישיות כלפי ראש אמ"ן והרמטכ"ל ניתבו את כעס הציבור אליהם ומיתנו את הלחץ הציבורי. בעיקר הם פגעו בהבנת מקומו הבלעדי של הדרג המדיני בתכתיב שגרם לצה"ל להעביר את יתרון היוזמה לצד השני. המחיר על כך התברר באוקטובר 2023. בתוקפה עמדה הזהרת מערכת הביטחון את נתניהו ש"בכוונת חמאס להעביר את העימות הבא לשטחה של ישראל, תוך כדי הזרמת כוחות משמעותיים ומיומנים היטב (כוחות נוח'בה למשל) לשטח ישראל, תוך כדי כיבוש יישוב ישראלי (ואולי אף מספר יישובים) בעוטף עזה ולקיחתם של בני ערובה, אשר מעבר לפגיעה הפיזית באנשים יובילו לפגיעה קשה בתודעה ובמורל של אזרחי ישראל".
אין צורך בוועדת חקירה שתחשוף שנתניהו ידע על התוכניות האלה של החמאס ועל כוונותיו לממשן. דבריו, שהחמאס מתכנן "להיכנס ליישובינו, להיכנס לגני הילדים, להיכנס לקיבוצים ולערים, לחטוף חיילים ואזרחים, כמובן להרוג, ולחמוק בחזרה", מצוטטים באתר הרשמי של ממשלת מדינת ישראל. אבל נתניהו, כמו גולדה באוקטובר 1973, משיקולים מדיניים ופוליטיים, נמנע מלהורות לצבא לפעול כדי לסכל כוונות אלה. בניגוד להמלצת מערכת הביטחון שעל ישראל "לעשות מאמץ רב כדי למנוע את הקריסה האפשרית של הרשות הפלסטינית", פעל נתניהו להחליש אותה ולחזק את החמאס.
התרעה מדויקת לפתיחה במלחמה אינה קיימת
כישלון המודיעין להתריע על התקפת חמאס ב-7.10 לא דורש הוכחה, כמו כישלון המודיעין ב-1973 שעליו כתבתי בספרי ש"קלונו במקומו מונח". קביעה זו אינה מונעת מאלי זעירא וממני לשוחח בפתיחות רבה. אלי מכיר בכישלונו והרבה להעסיק את עצמו בשאלה למה זה קרה. את תשובתם לשאלה מציקה זו כיוונו רבים להיבט האישי והיו שהרחיקו להעליל על זעירא ששיקר. התיעוד מוכיח שזאת עלילה. אבל כשמתמקדים ודבקים בהאשמות אישיות מחמיצים את העיקר והוא שהכישלון היה תודעתי ורב-מערכתי. בעיניי, הטעות הגדולה של זעירא הייתה שסייע לטעת את האשליה שתינתן התרעה של 48 שעות לפתיחת מלחמה. הטעות של מקבלי ההחלטות הייתה להיאחז באשליה זו.
את השיחה עם זעירא התכוונתי להרחיק מאירועי העבר שתמציתם נסקרה כאן. זעירא צמצם יותר את תיחום השיחה. "תנאי ראשון: לא אזכיר שם של בן אדם אחד, ותנאי שני אתייחס לשאלה איך זה קרה רק מבחינה צבאית", אמר. קיבלתי, אבל ידעתי שלא ניתן יהיה להתעלם מנקודות ההשקה והחפיפה בין ההיבט הצבאי להיבט המדיני.
לאחר שזעירא השכיל לסייג את דבריו לכך שהמידע הזמין הוא חלקי, הוא בחר להתמקד בארבע נקודות. חלקן מוכרות, אבל גם לגביהן זווית ההתבוננות שהציג מעניינת וחשובה.
את הראשונה, שהיא צבאית-טכנית בסיסית, ניתן לסכם ב"ככה לא בונים חומה" או כדברי זעירא: "מה שהשקענו מתחת לאדמה, שעלה מיליארדים, עשה כנראה את העבודה. אם לקחת את מה שעשינו מעל האדמה, מבחינה מקצועית זה משגה על משגה". זעירא טען ש"חומה לא בונים בקו ישר כי אז כמעט כולה היא 'שטח מת'" והזכיר ש"החוכמה הזאת לא משתנה כבר מאות ואלפי שנים". "את זה פותרים היום בטכנולוגיה מתקדמת, מצלמות, ירי אוטונומי", סנגרתי על מתכנני החומה. "מצלמה לא יורה!", הגיב זעירא והוסיף: "אם אפשר היה לירות ממצלמות, התצפיתניות היו הורגות את אנשי חמאס. מה שקרה זה בדיוק להיפך, אנשי החמאס הרגו אותן". כדי להמחיש את העובדה שלטכנולוגיה מתקדמת יש נקודות תורפה הוסיף ש"לפני חומה נהגו להוסיף מכשול קרקעי, טבעי כמו מצוק או נהר או מלאכותי כמו תעלה עמוקה". קל לדמיין איך הייתה מתנהלת ההתקפה הקרקעית של החמאס אם "חפיר" עתיק יומין לאורך החומה היה מחפה על כשלים תפעוליים וטכנולוגיים.
"חוק מספר 2: אסור לתת לאויב להתקרב לקיר!", הגדיר זעירא והסביר: "מה קרה אצלנו? ופה זה כבר עירוב של בעיה צבאית ובעיה מדינית. בהתחלה כשניסו להתקרב, ישבו שם חיילים ופגעו בהם. בהמשך זה נשחק והחלה בישראל הכלה של התקרבות לגדר שהלכה וגברה. ואנשי חמאס, ש-IQ גבוה בטח יש להם, הבינו וראו שככה הם יכולים לפרוץ את החומה".
"אבל מדיניות ירי על אזרחים זו החלטה שהיא מעל לדרג הצבאי", הקשיתי. "אתה צודק", אישר אבל הוסיף ש"אם הייתי באותו הזמן מפקד הצבא והיו אומרים לי אתה חייב לאפשר לאנשי עזה להגיע עד לגדר ולמשש אותה, הייתי עושה דבר אחד, שם את המפתחות". דבריו הצביעו על נקודה משמעותית ביחסים שבין דרג צבאי ובין דרג מדיני. על מרחב התמרון של 'המצביא' מול 'הקברניט' עמד בהרחבה תת-אלוף רומן גופמן, מזכירו הצבאי החדש של נתניהו, שציין בדבריו שמרחב זה מושפע גם מאישיותו ומדרכי התנהלותו של 'הקברניט', קרי ראש הממשלה.
הנקודה השלישית שמנה זעירא היא תרבות של התנהלות צבאית שנשחקה, או כלשונו "כוננות עם שחר זה ציווי!", "אני לא מחדש שום דבר", אמר. "כל אלוף בצה"ל שהיה איש יבשה יודע את זה. הוא לא צריך לשאול את אלי זעירא". ובנימה אישית הוסיף "כשאני הייתי מח"ט הצנחנים והיינו יוצאים לתרגיל, הייתה פקודה: בשעה חמש כל הלוחמים בעמדות והאחרים ערים ומכינים להם קפה".
המשכנו לנקודה הבאה: "הדבר הרביעי זה המצאה גאונית, איינשטיין הישראלי, קוראים לזה הדממה. נמצא מישהו, כנראה איש חשבון, שחישב שאם יש הדממה חוסכים כך וכך בתקציב הביטחון". זעירא יודע להגיד ש"בספרים שמצאו אצל חמאס, יש שם באיזה תאריכים אפשר לעשות התקפה על ישראל וזה בדיוק תאריכי ההדממה". הדממה אינו נוהל עבודה חדש. כבר שנים רבות הוא קבוע בלוח העבודה הצה"לי.
חזרתי ל"כוננות עם שחר" והקשיתי: "אם מעניקים לצד השני את יתרון היוזמה והא מכיר את נוהל 'כוננות עם שחר' הוא לא יתקוף ב-6:30 אלא ב 13:50". "אין מקרה אחד שמישהו רצה להפתיע ולא הצליח. אין מקרה אחד שמישהו שבנה על כך שיגלה מראש שיתקפו אותו בהפתעה והוא אכן גילה". למוד ניסיון מר בנושא קבע זעירא ש"המושג התרעה לא יכול להוות אחד הבסיסים לתורת הביטחון. יש לבנות מודיעין שיעשה מאמצים שתהיה התרעה אבל את תורת הביטחון של ישראל יש לבנות בהנחה שלא תושג". זעירא הפיק לקחים, ספק אם גם מקבלי ההחלטות. גם כיום רבים מהמשתתפים בשיח הציבורי מתמקדים בהיבט האישי ומכשילים את הלקח המערכתי.
מהתרעה עברנו להרתעה. מרכיב בשיקולים שכשל גם הוא באוקטובר 1973 ושוב באוקטובר 2023. "הרתעה נבחנת בעיני המרתיע ואין יכולת לבחון אותה בעיני המורתע", טען זעירא ולכן "גם המושג הרתעה לא יכול להוות אחד הבסיסים של תורת הביטחון".
בסיום השיחה דיברנו, אלי זעירא ואני, על "היום שאחרי". לא זה שברצועת עזה. זה שבישראל. לשאלה "איך היום אנחנו מפיקים את הלקחים" השיב זעירא: "אני חושב שיש היום בהנהגת הצבא, למרות כל מה שהיה, אנשים ברמה הכי גבוהה, גם מוכשרים, גם ישרים וגם מסוגלים לנתח מה היה. לנתח את המשגים ולתת פתרונות. כך אני חושב".
"ומה אתה אומר לאנשים שאומרים שנורמטיבית, אדם שנכשל ראוי שלא ימשיך בתפקיד? זה הרי טיעון שיש להתייחס אליו"
"השאלה הנורמטיבית זה עניין אחר", השיב, "אל תערבב את זה". הסכמתי איתו. הטיעון הנורמטיבי חשוב אבל משקל התועלת של הפקת לקחים גובר. שלא כמו ראש הממשלה ראשי מערכת הביטחון מכירים באחריותם ויגיע הזמן לתת ביטוי לדוגמא האישית של לקיחת האחריות.
הזכרתי לזעירא את דבריו בעבר על הרמטכ"ל הרצי הלוי: "עד כמה שיצא לי לעמוד על קנקנו - הוא לא ניתן לכיפוף, ואי אפשר למכור אותו" וגם "יש לו את האמת שלו ואין לי ספק שהוא ידבק בה". "אתה מנסה לדמיין מה עובר בראשו של רמטכ"ל או ראש אמ"ן בתקופה כזאת?", שאלתי. "אני יודע מה עובר, אבל לא זו השאלה", השיב. אמרתי שהיום לא רק שרמטכ"ל צריך להתמודד עם בעיות הביטחון המורכבות של ישראל, שהולכות ומחריפות, כשנראה שאין אסטרטגיה לאומית, אלא רק אישית, ושהרמטכ"ל נדרש להתמודד גם מול התקפות אישיות הנראות כמוזמנות ומתוזמנות, ושצריך להיות כמעט על-אנושי כדי לעמוד בהן. זעירא לא התפתה, המשיך להתחמק מלדבר על הנושא אבל היה נחרץ בדעתו: "עם כל זאת, הוא האיש האחרון שהייתי מחליף".
"אתה מתקרב לגיל 100", הזכרתי לו. "האם גם המדינה תזכה להאריך ימים? איך אתה רואה את מדינת ישראל בת מאה?" משיחות קודמות הכרתי את הספקות של זעירא בעתיד המדינה. את תשובתו, שסיימה את שיחתנו, הפנה זעירא לתחום אחר: "הבעיה העיקרית שלנו היא בכלל לא פוליטית", אמר, "הבעיה העיקרית היא המהות של העם היהודי. זה אנומלי לגמרי. אין עם בעולם שיש אצלו זהות מוחלטת בין הלאום ובין הדת. ואני חושב שכדי להתגבר על הפרדוקסים הפנימיים שלנו צריך לעשות משהו שבן גוריון ברח ממנו. ואת זה לעשות עוד היום ולהכניס איזושהי חוקה".