תחקיר שהוא בקשת סליחה בשם צה"ל, אבל היכן ההתנצלות של המדינה?

נתחיל בשורה התחתונה, שייתה ידועה עוד לפני פרסום תחקיר בארי: אין בו כמעט דברים שחשוב לציבור לדעת.

אפילו תושבי בארי, קורבנות וניצולי אותה שבת נוראית, לא זקוקים לתחקיר כדי לדעת את האמת: מה שווה החוזה בין תושבי יישובי העוטף לבין המדינה והצבא שאמורים לשמור על ביטחונם, הם למדו היטב, בלי קשר לשאלות כמו מדוע כוח שלדג לא זכה לתגבורת או האם היה נכון לירות בטנק על מה שנודע כ"הבית של פסי".

בינינו, הם למדו אותה שיעור אחרי שיעור לאורך שנים, ב"טפטופים", אבל היא הייתה כה קשה לעיכול עד שההכרה דחתה אותה על הסף.

ברגע שנשרף שדה מבלון תבערה וצה"ל הגיב (במקרה הטוב) בהפצצה של דיונה, ברגע שהם נאלצו לרוץ לממ"דים מעת לעת מבלי שלאיש היה אכפת מהנזק שזה גורם להם ולילדיהם, הם היו חייבים כבר להבין. ולא רק הם: גם תושבי שדרות, אופקים, כפר עזה, נתיב העשרה, נירים, ניר עוז, ניר עם, חולית, ניר יצחק, מרדכי, כיסופים, מפלסים וכל יתר תושבי היישובים במועצות אזוריות כמו אשכול, ספיר, שדות נגב ועוד.

כל אלה נזכרים בדיעבד בכתובת שהייתה על הקיר, סימן מקדים לכך שמדינת ישראל נטשה אותם לגורלם, בהתחלה לשגרת חייהם המשובשת חדשות לבקרים - ולבסוף גם למותם בידי מחבלים שעשו ביישוביהם כרצונם במשך שעות ארוכות, בהן לא היה מושיע.

הם לא זקוקים לתחקיר צה"לי, גם לא לוועדת חקירה ממלכתית כדי להבין עד כמה רקובה ממשלת ישראל: די להם במה שראו ממנה מאז ה-7 באוקטובר, כדי להבין שאפילו היום הנורא - והימים הנוראים שעברו עליהם מאז, לא גורמת לאיש מחבריה נקיפות מצפון, תחושת אחריות, אשמה, בושה וכל מה שהיה ראוי שייחקק במצחם מאז השבעה באוקטובר ולדיראון עולם.

זה לא שהתחקיר הצה"לי אינו חשוב, אבל תחקיר - נבהיר כאן (בעיקר כי חלק גדול מחברי הקואליציה ושרי הממשלה כלל לא שירת בצה"ל), מתקיים ממילא בכל אירוע משמעותי: מפשיטה מוצלחת (כן, גם מהצלחות אפשר ללמוד) ועד, חלילה, תאונת אימונים.

תחקיר כדי להסיק מסקנות לעתיד הוא לחם חוקו של כל ארגון חפץ חיים, בוודאי של ארגון שתפקידו שמירה על החיים. לא נטען חלילה שהתחקיר אינו מעניין: הוא מעניין למשל בהיבטים שנוגעים לרוח צה"ל, שנתקעה בשערי בארי ועמדה בסתירה נוראית לרוח ההקרבה ומסירות הנפש שגילו יחידים, ל"ג מהם שילמו על כך בחייהם.

לא רק שהם ראו את הדליקה, הם רצו אל תוך האש בעיניים פקוחות. לא רק תושבי בארי עמודים משתאים ואסירי תודה כלפיהם, אלא כלל עם ישראל, אותו העם שראוי להנהגה מוצלחת הרבה יותר - הן ברמת הכוונה והן ברמת המעשה.

המסקנות חשובות גם ברמה הפרסונלית, לא רק כדי להבין האם תא"ל ברק חירם ראוי להתקדם לתפקיד מפקד אוגדת עזה (מינוי שהתחקיר מכשיר), אלא גם כלל התחקירים על תפקוד צה"ל ביום ההוא, מהשעות שלפני הנורא מכל ועד לשעות הראשונות לתגובה הרפה והאיטית.

בהקשר הזה לא רק הקרב על בארי חשוב, אלא כל מה שהתחולל בגזרת הדרום ביום ההוא. למה? כי בינתיים נמנע קידום (או הפרשה) של מפקדים בצה"ל.

מי שמביט בתת אלוף שספק אם יקודם לאלוף וחושב שעל כך בלבד מדובר, טועה טעות מרה: בשרשרת הפיקוד הצה"לית, אי בהירות לגבי תפקודו של קצין בכיר (למען הסר ספק, הכוונה אינה לברק חירם אלא לכלל הקצינים הבכירים) עוצרת את שרשרת המינויים, עד כדי כך שאפילו מ"פ מוכשר ששאף להתמנות לסמג"ד עלול להישבר ולעזוב בינתיים את הצבא. לכן התחקיר הפנימי חייב להתבצע מהר ככל האפשר, בעיקר בפרק המסקנות האישיות שבו.

שלא יהיה לאיש ספק: העובדה שיישובי הנגב המערבי הם ברובם בעלי אופי כפרי, כלומר מושבים וקיבוצים, הצילה חיים בערי הדרום. הכיצד? העובדה שהמרצחים נאלצו להתעכב על כל בית, לחנוק בעשן את מי שמסתתרים בממ"דים כדי לאלצם לצאת, שלא לדבר על טקסי ההוצאה להורג הסדיסטיים שבוצעו (נורא להיזכר, חובה לזכור - כי בשולי החברה הישראלית יש כבר כמה שהתחילו לרחם על החברה שהצמיחה את המפלצת החמאסית מקרבה ועטפה אותה באהבה), עיכבה אותם שעות ארוכות.

רק שוו בנפשכם (בעצם, אולי מוטב שלא) כמה היו נרצחים ביישוב עירוני שבו היו מאות מחבלים (סדר הגודל של כוחות הרוצחים שפשטו על בארי) עושים כבשלם במשך 12 שעות...

בבארי נספו 101 בני אדם - נשים וגברים, קשישים, משפחות על ילדיהם - ונורא ככל שיהיה הדבר, אין אלא לחשוב שמדובר במספר המתגוררים בבניין רב קומות אחד בלבד - בערים שהיו בטווח הנסיעה של הטנדרים מתוצרת טויוטה והאופנועים ששמשו את המרצחים.

לכן, יותר משהיום הזה הוא סיבה לנבור בפצע שעבור מי שהיה שם באותה שבת, כבר לא יגליד לעולם, זו סיבה לחבק אותם, לחבק את תושבי העוטף, לבקש את סליחתם על כך שהדחקנו את ההבנה שאחרי הטפטוף יבוא בהכרח גם מבול ולהגיד להם תודה. תודה על שהיו המגן החי של תושבי המעגל השני של היישובים, שהגעה אליהם היית עלולה להפוך לטבח גדול פי עשרה.

אם תרצו, זה בדיוק מה שעושה התחקיר הצה"לי, שמעבר להיותו מחקר שנועד לצורך הפקת לקחים, הוא בעיקר בקשת סליחה מתושבי בארי, כחלק מכלל תושבי הנגב המערבי, סליחה על כל אותן שעות שבהם טבחו בהם בעודם תוהים היכן לעזאזל נמצא צה"ל.

התחקיר הצה"לי שמונח היום על שולחנם של אזרחי ישראל הוא מסמך חשוב, אבל עיקר לקחיו אינם רלוונטיים לציבור. לכל היותר הם פיקסלים שבבוא היום יתחברו לתמונה מלאה יותר שתסביר היכן הייתה מדינת ישראל על צבאה ביום ההוא.

לפחות לגבי הצבא קיבלנו מאז תשובה - הוא הופיע. הופיע באיחור טראגי והגיב בדרך שאפשר שיש עליה גם ביקורת, אבל לפחות עושה מאז כל שלאל ידו כדי לנצח.

מה נגיד על ממשלת ישראל? לא במונחים של קונספציית טיפוח החמאס (למרות שגם זו חשובה, בטח נוכח הקולות שכבר רוצים לרצות את נסראללה), אלא במובן הבסיסי הרבה יותר, של תפקודה היום-יומי.

היכן הם אותם שרים בלתי נראים בשטח, אלא רק בוועדות שבהן אפשר לדבר לבייס? היכן הם כל אותם פוליטיקאים עלובים, פשפשים שעלו למעלה, שמשביתים עתה את הכנסת לפגרה של 3 חודשים, בעוד שגרת הפגזה על יישובי הצפון (ולמרבה הזוועה, אפילו על יישובי העוטף!) נמשכת?

היכן הם מול תושבים שכל נסיעה שלהם בכביש הפכה להימור על החיים? היכן הם מול בעלי עסקי התיירות הקורסים בגליל ובגולן? איפה הם כשנדרשות תשובות לחקלאים שפרי עמלם קמל או נשרף בשדות ובמטעים?

שום תחקיר צבאי ואף לא ועדת חקירה ממלכתית לא ייתנו תשובות לשאלות האלה שחייבות להעיף לכל הרוחות לא רק את מי שנרדמו בשמירה (נניח שבכך הם יכולים להאשים גם את קודמיהם בתפקיד ושותפיהם לאורך הדרך, כפי שהם עושים כבר משעה 06:31 בבוקר ה-7 באוקטובר), אלא שלא התעוררו מאז, כלומר - התעוררו, אבל רק כדי לריב על חוק הג'ובים של הרבנים, הקצאות לחרדים או תוספות לכספים הקואליציוניים.

האם יש ועדת חקירה, זולת זו שחבריה מונים מיליוני בעלי זכות הצבעה ושמסקנותיה יתפרסמו בקלפי, שתוכל לגרום לכל אלה שיש להם עדיין את הבושה להופיע בציבור, להרפות את אחיזתם בקרנות המזבח, זה שעליו הוקרבו לא רק 101 מתושבי בארי, אלא גם 1,200 נרצחים באותה שבת ומאות חללים במלחמה שפרצה בעקבותיה, לא כולל 120 בני ערובה, חיים ומתים, שמוחזקים בידי ארגון טרור שמשטה בצבא "החזק ביותר במזרח התיכון" כבר יותר מ-9 חודשים?!

אז כן, הפרק הראשון בסדרת התחקירים הצה"ליים (הפרקים הבאים יעסקו בתפיסת הביטחון, אותה "קונספציה" מפורסמת, כפי שהתגבשה בעשור האחרון וכן באירועי הלילה שבין 6-7 באוקטובר), זה שזכה לשם "הקרב על בארי" הוא חשוב, אבל הוא בקושי פיקסל בתמונה כוללת ששום ועדת חקירה, צבאית או מפפטית לא תחשוף לעולם.

גילוי האמת שתעצב את גורלנו בעשורים הבאים, אולי אף תחרוץ אותו לחיים או למוות, נמצא בידי 10 מיליון חברי ועדת חקירה ציבורית, מתוכם יותר ממחצית בעלי זכות בחירה.

משפטה הוא שימצה את הדין עם האחראיים האמיתיים למחדל שקדם למתקפת ה-7 באוקטובר, כמו גם למחדל המתמשך מאז (והוא חמור כמעט באותה המידה).

רק משפטם-משפטנו הוא זה שיכריע, הרי לשם כך נועדה הדמוקרטיה, זו שעמדה בלב הוויכוח הקודם, שהתנהל בשעה שעל יישובי הדרום ירדו רק "טפטופים", במדינת ישראל שהייתה לפני שמחת תורה, השבת האחרונה של חודש החגים.