נפתח בעיקרון: יש לנו חובה עקרונית להתנגד לעסקאות חטופים. עסקאות חטופים הן תמיד פרס לתוקפן, לאלים, לרשע - הן לא רק בגדר פרס על התנהגות רעה, אלא שלרוב הן מטפחות גם רעה גדולה עוד יותר.
למה? כי בשעה שלנגד עינינו עומד סבלו של היחיד, בן הערובה (או הרבים, כמו במקרה דנן) - והוא גדול ומוחשי, הרי שבכניעה לטרור אפשר שאנו גוזרים כליה על קורבנות עתידיים, רבים יותר וחפים מפשע בדיוק באותה המידה.
בהנחה שאין איש שלא רוצה לראות את החטופים שבים לבתיהם משבי חמאס, מוכרחים להציג את הטעם העיקרי להתנגד לעסקה והוא לא פחות מוסרי מאשר להטיף לעסקה שתסיים את הסאגה המכאיבה הזאת.
זאת ועוד, יכולים להוסיף המתנגדים לעסקה: אין פה רק שיקול דעת כזה של עסקה "רגילה" אלא יש כאן גם מעין הודאה בהפסד במלחמה, איבוד מוחלט של אפקט ההרתעה, כזה שעלול להסתכם למחיר גבוה הרבה יותר מאשר מוטיבציה עתידית לפיגועי חטיפה לצרכי מיקוח. מילים בסלע.
אבל אחרי שחקקנו בסלע את הנימוקים הטובים, בלי ציניות, להתנגד לעסקת חטופים, צריך לשאול באומץ את המתנגדים: תגידו, נפלתם על השכל? מה לא הבנתם לגבי יכולות הצבא שלכם-שלנו לחסל את חמאס, או באשר ליכולות הממשלה להנהיג אותו עד לניצחון מוחלט, בעודה מתעקשת לשחק לפי כללי משחק שקבעו אומות שהמלחמות הן מהן והלאה?
אם יש מישהו, שמקץ 9 חודשי לחימה מאמין שאנו "כפסע" מאותו ניצחון, שבעוד רגע ימות אחרון מחבלי חמאס, שייצאו סינוואר ממחילתו ונסראללה מבונקרו, ידיהם על ראשם ויתחננו להפסקת אש, שיקום!
והרי ככל שתביט העין, מימין קיצוני ועד לשמאל קיצוני לא פחות, אין אחד שמאמין שמדינת ישראל מסוגלת, גם תחת ההנחה שלא ייכפה עליה לנצור את האש "למוטט את שלטון חמאס", כפי שהכריזה כשיצאה למלחמה.
כבר אז היה ברור (ואף נכתב כאן ממש) שמי שרוצה להשמיד את עזה מוטב שייעשה זאת בחמש דקות, לכל היותר בחמישה ימים - ולא, הרי הוא יתקע בה כפי שנתקע צה"ל בלבנון למשך כ- 18 שנים, אבל לא נכה על חטא של כסילות ההנהגה (כן, כולל גנץ ואיזנקוט!), אלא רק הגיע הזמן שנסכים על מה שנראה ברור מאליו:
כל עוד מדינת ישראל אינה בשלה נפשית ומדינית (לא ניכנס כרגע לשאלה אם טוב או רע שכך הוא) לשנות את כללי המשחק, לפיהם אנו מתנהלים בהתאם לחוקי מלחמה שנקבעו בעיר מסוכסכת ומוקפת מוסלמים פנאטים כמו ג'נבה... הרי שאין לנו סיכוי למוטט לא את חמאס במנהרותיו ולא את חיזבאללה בבונקרים שלו בלב ביירות.
נחדד: אין מנוס מההבנה הכואבת שאפשר שבקרוב מאוד נהיה חייבים לשנות את כללי המשחק: במקרה הטוב בעזרת ובהסכמת ידידי ישראל בעולם, שיבינו שהמפלצת שמולה אנו מתמודדים סופה שתרים את ראשה גם בארצותיהם. במקרה הרע - תוך סיכון בבידוד בינלאומי מכאיב - נפשית, תרבותית וכלכלית, אבל מתוך הצו המוסרי שאין נעלה ממנו: הישרדות בכל מחיר.
מנינו בהתחלה את הטעמים הטובים שבגינם יש להתנגד לעסקה, אבל - ויש כאן אבל גדול: לא מדובר בחייל שנחטף תוך כדי פעולה מלחמתית (ע"ע גלעד שליט) אלא באנשים, רובם אזרחים, שמדינת ישראל כשלה בהגנה עליהם. כלומר - "נקלעו לסיטואציה" בגלל שמדינת ישראל נרדמה בשמירה, הפרה את החוזה עם אזרחיה באופן שאין בוטה ממנו.
מדובר במעילה שאין חמורה ממנה באמון האזרחים - ואם לא תעשה המדינה שהפקירה אותם כל שלאל ידיה כדי להשיבם (ולצערנו אפשר שרוב מי שנותרו בשבי חמאס ככל הנראה כבר לא ישוב לביתו, אלא רק לקבר ישראל) תהפוך גם הנאמנות האזרחית למדינה ומוסדותיה לנאמנות בעירבון מוגבל.
אפילו בהינתן כל זה, נניח לרגע שניצחון מוחץ במלחמה הוא מטרה כה חשובה עד כדי כך שמדינת ישראל הייתה מחליטה להשמיד את חמאס בנחישות שאין גדולה ממנה. כלומר, הייתה מתייחסת מראש לכל אותם 250 בני אדם כאל חללים פוטנציאליים, מסתערת קדימה ומכה את ארגון הטרור הרצחני שוק על ירך.
ראשית יש להניח שחלקם של החטופים היה שורד גם מתקפת מחץ שכזאת. שנית - לפחות היה מוגש לעם ישראל ניצחון שאין עליו עוררין. כידוע - זה לא המצב, ומקץ 9 חודשים ארוכים של סבל, אפשר להניח שזה לא יהיה המצב גם אם הלחימה תימשך עוד 9 חודשים.
לחופש יש מחיר
כלומר, אם תדחה ישראל את העסקה (שפרטיה הכלליים די סגורים, בניואנסים כאלה ואחרים), מה שיקרה בעוד 9 חודשים הוא בעיקר שלמלחמה ימלאו 18 חודשים ויתווספו לה עוד כמה מאות חיילים-חללים (על נזק לרכוש או נזק אדיר למשק אני כבר לא מדבר), כשהצד השני ישלם, לכל היותר, בעוד כמה אלפי "שהידים" (לשיטתם) שאינם מזיזים לו הרבה.
משום כך ישראל צריכה להתקדם לעבר העסקה הניצבת בפניה ולהרוויח לפחות את מה שנותר ממוסריותה, מההבדל התהומי בינה לבין אויביה, ערך חיי האדם. אחרת נפסיד גם אותו בדרך לאי-ניצחון שכמוהו כהפסד.
צריך יהיה להביט לאזרחי ישראל בלבן של העיניים ולפרט מראש את המחיר. המחיר הוא שאסירי חמאס יתקבלו על ידי עמם כגיבורים, רוצחים מתועבים יככבו במופעי ניצחון ברחבי עזה. גם מי שמשלה את עצמו - ובעיקר את האחרים - שישראל תשוב להילחם בחמאס לאחר החזרת החטופים, משקר ביודעין.
מלחמות יזומות על ידי ישראל הן כבר אינן בגדר אופציה. הפסקת האש פירושה סיום המלחמה מבלי שהושגה המטרה שלשמה יצאנו אליה (ושוב נדגיש: לו היה מדובר במטרה בת השגה, אפשר שצריך היה לדחות את ההצעה, עם כל הצער והכאב שבכך.
אם תרצו, היגיון הפשוט הזה, שהיה צריך לייצר את המנגנון לסיום המלחמה, הוא בהפוך על הפוך ובטמטום שאין גדול ממנו, גם מה שמונע את סיומה.
עסקת החטופים תהיה אקט הסיום שלה, כלומר - הודאה בכישלון מצד מי שהבטיח ניצחון. נכון שניצחון לא יבוא גם אם לא תחתום ישראל על סיום רשמי של המערכה, אבל הרי כל עוד זו נמשכת, אפשר תמיד לחזור ולהבטיח שהוא נמצא מעבר לפינה...
מימין לנתניהו
די אם ניזכר בציניות שבה הוצאה אל הפועל עסקת שליט בשעתו, כדי לשכך את זעם ההמון בעת המחאה החברתית, כדי להבין עד כמה השיקול הפוליטי הוא חשוב בנסיבות. חשוב כתבנו? לרוב הוא השיקול היחיד, גם כשמדובר על דיני נפשות.
זהו כתב האשמה חמור נגד ראש הממשלה, אבל גם החפצים בהסתלקותו חטפו את החטופים למטרות ניגוח פוליטי שאין ציניות מהן. לא רק ששיחקו לידי חמאס במלחמתו המורלית נגד ישראל, הצטרפות רבים מהם למאבק למען שחרור החטופים לא נגעה כלל לעצם העניין אלא היוותה פתח דרכו אפשר היה להשחיל מסרים פוליטיים באופן שהוא הומני לכאורה וציני הלכה למעשה.
הרי רבים מקוראי "עכשיו, עכשיו, עכשיו" יהיו הראשונים לבקר את נתניהו גם אם ייחתם ההסכם עוד היום, על אלפי המחבלים שיחזרו לבתיהם ועל הפסקת הלחימה לפני השגת ניצחון. ה"לך" חשוב לחלקם הרבה יותר מאשר ה-"עכשיו". זה לא אומר שהם טועים, אלא רק שהם לא התגייסו למאבק הזה בידיים נקיות, למרות שאת הלכלוך על ידי ראש הממשלה קל יותר לראות.
בסופו של דבר יש פה טרגדיה, בעצם יותר מאחת: טרגדיה של מי שחייהם, גם אם ינצלו, לא יהיה כבר אותו הדבר, בשל מחדל צבאי ומדיני שלא היה חמור ממנו בתולדות ישראל, אבל גם טרגדיה של מדינה שיש לה מפציצים חמקניים וטילים בליסטיים בין יבשתיים, אבל היא לא מסוגלת לכבות דליקה שפרצה בחצר האחורית שלה, עד שהעשן הסמיך מאיים על עצם קיומה. מדינה נצורה בממ"ד.
ההבדל היחיד הוא שמדינת ישראל עוד יכולה להתעשת, לנסח מחדש חוזה עם עמה, עם ידידותיה בעולם (שהולך גם הוא, בהכללה, ימינה) - וכפועל יוצא מכך, להגדיר מחדש את דרכי הפעולה נגד אויביה. לאותם 120 חטופים, לצערנו רבים מהם כבר אינם בין החיים, אין ולא תהיה את הפריבילגיה הזאת אלמלא יוציאו אותם משם - וכמה שיותר מהר.
זאת הסיבה העיקרית לכך שגם מי שמתנגד עקרונית למשא ומתן עם טרוריסטים וגם מי שחושב שצריך להכות אותם כך שיזכרו לדיראון עולם את היום שבו החליטו להרים יד על ישראל, צריכים היום להצטרף לקריאה לקידום המשא ומתן לשחרור החטופים, והרי - גם כדי לאגף את נתניהו הרופס והכושל מימין וגם כדי להשיב לצה"ל את רוח הקרב של צבא מנצח, דרוש פסק זמן להתארגנות מחדש.