כשנתניהו יירצח - אל תגידו שלא היו נורות אזהרה

השתיקה שבה מתקבל פה מסע ההסתה המטורף נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו - מסע הסתה שמתנהל על רקע עצימת עיניים מצידה של העיתונות, על רקע התעלמות מצידה של האופוזיציה, על רקע אדישות מצידה של היועצת המשפטית לממשלה, ועל רקע יציאה עמומה ידי חובה מצידו של נשיא המדינה - מחרישת אוזניים.

האם בנימין נתניהו נמצא בסכנת חיים? כנראה שלא, ולאו דווקא משום שאין מי שרוצה לפגוע בו. כל מי שרואה את השנאה, את התיעוב ואת היצרים הלוהטים בהפגנות נגד ראש הממשלה, יכול לדמיין בנקל מה היה קורה אילו נקלע לסביבתם של המפגינים כשהוא ללא אבטחה. אבל לנתניהו יש אבטחה, ומאז רצח רבין אבטחת ראש הממשלה מתוגברת מאד, ומכאן שיש להניח ולקוות שהאפשרות לפגוע בו נמוכה עד בלתי קיימת.

ואחרי שאמרנו את זה, ניסיתי לדמיין השבוע מה הוא קורה לו חס וחלילה היה נרצח שוב ראש ממשלה. האם היינו רואים שוב את האולפנים מזכירים, ממש כמו אז, את ההסתה שקדמה? האם היינו שומעים שוב מגישים ופרשנים מטיחים האשמות במי שקרא לו "בוגד"? במי שהשווה אותו להיטלר? במי שאמר שהסוף שלו יהיה כמו של מארי אנטואנט ושל לואי ה- 16? במי שאיים עליו בחבל תליה?
ספוילר: לא. תחת כל אלה יימלאו האולפנים במי שיסבירו לנו שהוא האשם. כן, גם במותו שלו הוא יהיה אשם. הכתובת "מגיע לו", תרחף מעל המיקרופונים. "זה הוא שהסית, זה הוא שפילג, זה הוא ששיסה, וכל אלה התהפכו על ראשו", יסבירו לנו. שהרי אתה לא יכול לדבר במהדורת החדשות על ההסתה שקדמה לרצח ראש הממשלה, כשלא סיפרת קודם לכן שהסתה כזו אכן קיימת.

תגידו שגם נתניהו בעצמו הוא לא בדיוק המודל המאחד? זה נכון. וחבל שכך. אבל גם יצחק רבין - שכינה את המתנחלים "סרטן", שלעג להם שהם מתגוררים ב-"אריאל, עמנואל ושלומיאל", שאמר ש"מתיישבי הגולן יכולים להסתובב כמו פרופלור", שהסביר ש"התנחלות פוליטית היא כזאת שסדאם חוסיין לא יבזבז עליה סקאד", שהאשים את חיים מזרחי, תושב בית אל שנרצח בפיגוע הראשון אחרי אוסלו, ברצח של עצמו, ואמר עליו ש"הלך לקנות ביצים בזול" - גם הוא לא היה ממש הדבק הלאומי. ועדיין, זה לא עשה את הטקסטים שנשמעו נגדו ראויים יותר ומגונים פחות.

ההסתה נגד נתניהו, שמתגברת מיום ליום והגיעה למימדים מפחידים, קשה יותר בכל קנה מידה מזו שהייתה בזמנו נגד יצחק רבין, משלוש סיבות עיקריות: האחת, שההסתה הקשה ביותר נגד רבין יצאה בעיקרה מההמון, מהשטח, מאנשים שאיש לא מכיר, בעוד שזו נגד נתניהו מגיעה מהאליטות. השנייה, שאת ההסתה נגד רבין הבליטה התקשורת וגינתה ללא הרף, בעוד על זו שנגד נתניהו היא מקפידה לא לדווח כלל.

והשלישית - שאחרי רצח רבין עברה החברה הישראלית סידרת חינוך. לימדו אותנו ש"מילים הורגות". לימדו אותנו שאסור להגיד "בוגד". לימדו אותנו שאסור להשוות מנהיג פוליטי יהודי לנאצי. לימדו אותנו כמה רעה הסתה. ואחרי השיעור הזה שקבלנו כולנו, ואחרי סדרת הכללים שנוסחו כאן בדם, קל מאד להבחין כשאותה תקשורת שהסבירה מה מותר ומה אסור, מה בתוך גבולות השיח המותר ומה מחוצה לו, מחליטה שיש מי שהכללים הללו חלים עליו, ויש מי שלא.

ועוד הערה אחת, בהקשר הזה, בתשובה לטענה שתמיד צצה בנקודה הזו, לפיה הכדורים נורים אצלנו בדרך כלל מימין לשמאל. נו, ונניח שזה נכון, לאן לוקחת אותנו באופן מעשי הטענה הזו? הרי במקביל לזה, היו לנו גם הרבה יותר אנשי שמאל ששיתפו פעולה עם האויב מאנשי ימין. אז מה נעשה עם הנתון הזה? נטען שאם אני, קלמן, יוצר קשר עם השגרירות האיראנית, אפשר להתעלם מזה, משום שאני איש ימין ולפיכך הסיכון שנשקף ממני נמוך? הכלל צריך להיות ברור ופשוט. אם הסתה היא עניין רע, היא עניין רע בין כשהיא באה מהכיוון הזה ובין כשהיא באה מהכיוון האחר.

חשוב להבהיר. אני לא טוען שהסתה באה רק מימין. ממש לא. אני לא מתעלם מח"כ ניסים ואטורי שאמר לאחרונה ש"יש כמה זרועות לחמאס - זרוע הלחימה של המחבלים הארורים שרוצחים ילדים, ויש את הזרוע של ההפגנות". אני לא מתעלם מאיש הליכוד, משה מירון, שארגן בעבר שלטים בנוסח "שמאלנים בוגדים". אני לא מתעלם גם מאחרים. אלא מה? שכאשר הטקסטים האלה באים מימין, כל צופה טלוויזיה נחשף אליהם, וכל מאזין רדיו מקבל הסבר עד כמה הם איומים ונוראים. וכאן ההבדל הגדול. אל ואטורי ואל משה מירון יתייחסו באולפן כאל מטורפים. אייל מגד, האלוף גיא צור, אהוד ברק וסימה קדמון, גם אחרי ההסתה הכי קשה מצידם, ימשיכו לקבל יחס השמור לאנשים ראויים ולגיטימיים.

כמה שבועות לתוך המלחמה עברתי ליד משרד האוצר, במקום שבו מוצב עד היום מאהל מחאה המוגדר כ"מאהל משפחות החטופים". לפתע הבחנתי מעליי בשלט גדול, מודפס באותיות אדומות על רקע לבן, תלוי מעל תמונותיהם של החטופים: "ביבי בוגד". לא מדובר בשלט ששורבט כלאחר יד. מדובר בשלט שמישהו הזמין מבית דפוס. ומכיוון שזכרתי שבעבר, כשטקסטים כאלה נשמעו כלפי פוליטיקאים מהצד "הנכון" של המפה הם פתחו מהדורות חדשות, ומכיוון שאין יום שבו לא עוברים במקום המרכזי הזה, שבין הכנסת למשרד ראש הממשלה, המוני עיתונאים - תהיתי ביני לבין עצמי הכיצד איש מהם לא חשב שמדובר בשלט שראוי לאזכור היכן שהוא. סהדי במרומים, פניתי ככל שיכולתי אל מי שיש להם השפעה על שידורי החדשות, ועשיתי מאמץ גדול כדי לגרום שמישהו ידווח על השלט הזה. נכשלתי. "ביבי בוגד" לא מעניין איש.

שימו לב מה עובר מעלינו, בלי להותיר חותם תקשורתי וציבורי משמעותי, רק בזמן האחרון. לפני כמה ימים חשף ישי פרידמן בערוץ 14 סרטון שבו נראית איילה מצגר, שחמיה נחטף ונרצח על ידי חמאס, כשהיא עומדת בהפגנה מול בית משפחת נתניהו בקיסריה ומכריזה לאזניהם של "נתניהו ושרה" שאם לא יחזרו כל החטופים, "אנחנו מחכות עם חבל תליה. זה מה שמגיע לכם, חבל תליה". היא מבטיחה חבל תלייה, והקהל הגדול מריע.

מיליון שנה ימשיכו לקדוח לנו בראש על בנימין נתניהו שהיה בצומת רעננה, בהפגנה ההיא, לפני 30 שנה, לצד אותו ארון מתים, ויאשימו אותו שהיה אדיש לדיבורים על מותו של ראש הממשלה, למרות שהארון ההוא דיבר על מותה של הציונות ולא על מותו של רבין, ואילו האירוע הזה, מעכשיו, עם הדיבורים על חבל התלייה שממתין ל"נתניהו ושרה", לא מצליח להוציא את מהדורות החדשות מתנומת הצהריים שלהן. ומכיוון שראיתי דיווחים מההפגנה הזו, שבה נאמרו הדברים המסיתים הללו, ביותר מכלי תקשורת אחד, ברור לי שישי פרידמן לא היה העיתונאי היחיד ששמע אותם. הוא היה העיתונאי היחיד שחשב שראוי לפרסם אותם. מה זה אומר על השאר? תחשבו לבד.

והנה עוד דוגמא. איל מג"ד הוא סופר. איש תרבות. אדם של מילים. לפני שבועיים הוא פרסם ב"הארץ" מאמר תחת הכותרת "בנימין נתניהו הוא האויב הגדול ביותר שלנו. חובתנו הקדושה לסלק אותו". במילים שלי, סנוואר הוא אויב, נסראללה הוא אויב, אבל נתניהו עולה על שניהם. הוא "האויב הגדול ביותר". ואיך בדיוק אנחנו אמורים, אליבא דמגד, למלא את "חובתנו הקדושה לסלק אותו?" לא ברור. מג"ד משאיר לדמיון שלנו.

בצדק כתב חגי סגל ב"מקור ראשון" שהמאמר הזה הוא סוג של "דין רודף". בנאום על בימת הפגנה של "מחאת העם" בחיפה, המשיך מג"ד עוד קצת. נתניהו, הסביר, הוא "הצורר הגדול ביותר שקם לנו, צורר שאפשר להשוותו לכל צורר שעולה על הדעת, ללא יוצא מן הכלל". כשמג"ד משתמש במילה "צורר", מילה שעד לא מכבר הייתה שמורה לאדולף היטלר, וגם מקפיד להבהיר בעקבות האסוציאציה שהוא יודע שתקפוץ אצל כולנו, שראש הממשלה הוא "צורר שאפשר להשוותו לכל צורר שעולה על הדעת, ללא יוצא מן הכלל" - אין שום דרך לברוח מהשורה התחתונה. היטלר ונתניהו, חד המה.

ומה שהופך את האירוע הזה לפסיכי הרבה יותר, זה שכאשר מג"ד עומד על הבמה ומקריא את הטקסטים הללו, מתוך הנייר שבידו, עומד ההמון תחתיו ומריע בהתלהבות. לא מפגין אחד, לא שניים, גם לא מאה. וכשהקהל הגדול הזה קורא במשך שניות ארוכות, בקצב ובהטעמה, "בוגד, בוגד, בוגד", מג"ד מפסיק לרגע, כדי לא להפריע לקריאות הללו, לפני שהוא ממשיך.

כמה ימים לפני כן עלה לרשת ראיון של סתיו שפיר עם רננה רז, שאותה הגדירה שפיר כ"יוצרת רב תחומית מדהימה". אגב שיחה נינוחה, רגועה ושקטה, כמו היה זה שיח רגיל ולגיטימי, מסבירה שם רז "אני חושבת שהדבר הזה יסתיים רק באלימות... אני מרגישה שהאנשים שכרגע נמצאים בשלטון והלחימו את עצמם לכסא, הם אנשים מאד מאד אלימים והם לא פשוט יתעוררו מחר בבוקר ויגידו 'אה, טוב, הבנו שאתם לא רוצים שנהיה פה אז להתראות'. זה לא יקרה... יצטרכו לפרק את זה באלימות... כל הפתרונות שניסו לחשוב, אי אמון קונסטרוקטיבי, שיהיו כמה אמיצים, זה לא הולך לקרות. זה פשוט לא הולך לקרות. יצטרך לקרות פה משהו שהוא מאד קיצוני... זה לא מתוך בחירה, פשוט לא תהיה ברירה".

נחום ברנע, מצידו, סיפר לפני שבועיים בטור שלו ש"בשבועות האחרונים שמעתי מיותר מאדם אחד משפט כמו 'אני מבין עכשיו את יגאל עמיר'". ברנע, לדבריו, התחלחל. האנשים שהוא משוחח איתם - כך לפי עדותו שלו, כאמור - כנראה קצת פחות.

והיה לנו עמי דרור שבאולפני הטלוויזיה מוגדר "מראשי המחאה נגד הממשלה" שעמד בהפגנה וצעק "האיש הוא שטן...על חורבות הטירה שלו בקיסריה אנחנו נבנה מדשאה, את הבריכה שלו אנחנו נסתום בבטון... אנחנו נמחה את זכר נתניהו". והיה לנו אהוד בר נור, פעיל "אחים לנשק", שנאם בהפגנה ושאל בקול את נתניהו: "אתה האויב האמיתי או נסראללה האויב האמיתי? אני אומר לך שאתה". והיה לנו האלוף במילואים גיא צור, שקרא מול הקהל "נתניהו בוגד". והייתה לנו ד"ר יולנדה יבור, שזכתה לכתבת שער מפרגנת ב"ידיעות אחרונות", כתבה שזכתה לכותרת "לא יעצרו אותה", זה אחרי שקראה לנתניהו "הבוגד והצורר", מה שלא הפריע לח"כ גלעד קריב להבטיח לה ש"יבוא יום ותוקם הקתדרה ללימודי דמוקרטיה על שם יולנדה יבור".

כל אלה ממש מהימים האחרונים. אם נצעד עוד קצת לאחור ניזכר באל"מ זאב רז, טייס במיל', שאמר על ראש הממשלה שהוא "בן מוות". ואם נלך עוד קצת אחורה נמצא בעלת טור קבוע ב"הארץ" ואיתה כלת פרס מפעל חיים של אגודת העיתונאים מ"ידיעות אחרונות", שכל אחת מהן, בדרכה, השוותה את נתניהו לניקולאי צ'אושסקו, שלטובת רפי הזכרון נזכיר שהוא ורעייתו הוצאו להורג על ידי כיתת יורים.

ונמצא את אהוד ברק שהזהיר את בני הזוג נתניהו ש"יום הדין" שלהם ייראה כמו זה של לואי ה־16 ושל מארי אנטואנט, שניים שהוצאו להורג באמצעות גיליוטינה. והדוגמאות רבות, והדוגמאות מזעזעות, וזה די מדהים איך שום דבר מהן לא לוכד את תשומת הלב של מהדורות החדשות. איך ב"אולפן שישי" לא מתנהל דיון על ההסתה ועל סכנותיה. איך איש לא נעצר לשאול האם השיח לא הלך רחוק מדי? עזבו משטרה, עזבו הליכים פליליים, סתם לדבר על זה.

וכבר הסברתי כאן אינספור פעמים, מתוך השיעור הראשון בבית הספר לתקשורת, שכוחה הגדול של העיתונות איננו בהבעת דעה כזו או אחרת באולפנים, אלא בהחלטה על מה לדווח ועל מה לא, מה ראוי לסיקור נרחב וממה אפשר להתעלם, מה מזעזע ומה מעורר פיהוק. ולמה אני מזכיר את כל זה? כי במשך שנים נהג פה כלל ברזל עיתונאי. כל ציוץ שצוייץ נגד "האנשים הנכונים", מהצד הפוליטי הנכון, עם התפיסה האידיאולוגית הנכונה, נופח לדרגת הסתה מסוכנת והוקפץ לפתח המהדורה. כל אמירה מקבילה נגד מי מ"הרעים", זכה להתעלמות רבתי.

דוגמאות? בבקשה, יש בשפע. כשהנשיא לשעבר, ראובן ריבלין - שהיה חביבה הגדול של התקשורת ויריבו הגדול של בנימין נתניהו - החליט שלא להעניק חנינה לאלאור אזריה, שלפה התקשורת מהרשת תמונה של ריבלין עם כאפיה לראשו, תמונה שהסתובבה שם שנתיים קודם לכן, וכולנו מצאנו את עצמנו שוב במחול ה"הסתה". נתניהו נדרש להודיע שתמונה של כאיפה איננה מקובלת עליו. המשטרה נדרשה להודיע שהיא בודקת חשד להסתה. עודד בן עמי ישב בתוכניתו והקריא טוקבקים מכוערים נגד הנשיא, כאילו פגש לראשונה את האינטרנט. אוסף חברי כנסת מביכים הצטלמו עם כרזות שעליהן נכתב "מתייצבים לצד הנשיא", כאילו עוד רגע אוגדת השיריון של הימין עולה עליו עם הטנקים שלה ומשמידה אותו.

וריבלין לא היה לבד. גם בוגי יעלון נהנה מ"מסע הסתה" כזה, אחרי שציבור גדול מתח ביקורת על חריצת הדין המוקדמת שלו בעניין אזריה. תמונה שמישהו הריץ בקבוצת וואטסאפ, שבה נראה יעלון על רקע מטרה שעליה נכתב שהוא "מחוסל פוליטית", הפכה פה מיד לדיון נוראי באלימות שבאוויר. אין עיתונאי אחד שעסק ב"הסתה" הזאת שלא ידע שמדובר באוויר חם. בכלום. בתמונה אחת שרצה בקבוצות וואטסאפ ליכודיות ושאלמלא סיפרו לנו עליה ובהבלטה גדולה, לא היינו יודעים על קיומה. אבל זה התאים לעיתונות והתאים ליעלון, שפרח מהסיטואציה. "לא ארים ידיים ולא אירתע מכל איום", התחייב, כאילו מישהו איים עליו בכלל.

פוסט שבו נראתה מירי רגב במדי אס.אס ופוסט שבו נראתה איילת שקד עם שפם של היטלר - אז, כשעוד הייתה בממשלת נתניהו - לא הצליחו ללכוד אף פעם את תשומת הלב התקשורתית כמו השטויות האלה. למה? כי את רובי ריבלין ואת בוגי יעלון היה לעיתונות שלנו עניין לצייר כקורבן, בעוד לרגב ולשקד ולנתניהו, גם אם האיומים וההסתה נגדו גדולים פי מיליון מכל טוקבק נגד הנשיא לשעבר או שר הבטחון לשעבר, לא היה לשום עיתונאי עניין להעניק את רגע החסד הזה. כי גם את זה לומדים בשיעור הראשון בפקולטה לתקשורת. הצבת איש ציבור בעמדת המותקף, בפוזיציה של קרבן להסתה, מעניקה לו נקודות בציבור. ומכיוון שלאיש בעיתונות אין רצון להעניק לנתניהו את המתנה הזו, היא מעדיפה להתעלם מההסתה המופרעת נגדו.

אני עוד זוכר מה קרה פה לפני כמה שנים, כששופטת בית המשפט העליון ענת ברון, קיבלה מכתב איום אחד, שלפי מה שפורסם נכתב בו "שילמת בעבר מחירים קשים, צפי לעונש". איזו מהומה תקשורתית הביא המכתב הזה. כאילו היה הראשון מהז'אנר הזה. כותרות העיתונים ומהדורות הרדיו והטלוויזיה עסקו במכתב האחד הזה, כאילו טרם נתקלנו בשכמותו. מערכת המשפט הוצגה שוב כקרבן. אנשי הימין ואוהדי נתניהו באשר הם, הוצגו שוב כבריונים חסרי עכבות.

כי, כפי שהסברנו, להסתה אין חיים משלה. הסתה הופכת לעניין תקשורתי חשוב, כשהתקשורת מחליטה שהיא עניין תקשורתי חשוב. הבאתי פה פעם סדרה של איומים נוראיים על פוליטיקאים, איומים שאיש לא שמע עליהם, רק כדי ללמד כמה ההכרזה על אירוע כ"הסתה", תלוי ברצונה הטוב של מערכת החדשות, ובזהותו הפוליטית של הקורבן. ציטטתי אז את המכתב שנשלח לבצלאל סמוטריץ' בנוסח "תגיד לאשתך לקנות שמלה שחורה בשביל הלוויה. אנחנו שמונה גברים, מגיעים ארצה מארה"ב להוריד אותך מהאדמה... מות תמות", ואת "אנחנו נרצח אותך", ואת "כלב עם כיפה... יום אחד יהרגו אותך, ישרפו אותך ואת משפחתך... אנחנו יודעים איפה אתה גר... אתה כמו נסראללה, צריך למות". ציטטתי את המכתבים שקיבל דודי אמסלם, בסגנון "נחתוך לך את הלשון", ו"נרצח אותך", ו"תדאגו לנטרל אותו, בדיוק כמו מחבל", ו"אמסלם כדור בראש".

למה לא שמעתם על זה כלום? מאותה סיבה שבגללה לא שמעתם כלום על הקריאה מהשבוע לתלות את בנימין ושרה נתניהו. כי עיתונאים ששמעו את הקריאה הזו בהפגנה בקיסריה לא חשבו שצריך לעשות ממנה עניין.

אני עוד זוכר את המאמץ הפאתטי להמציא הסתה שלא הייתה ולא נבראה, בעקבות פוסט אחד שהעלה ערוץ 20 (שמו הקודם של ערוץ 14) בעניינו של הנשיא ריבלין, כן שוב הוא, אחרי שזה החליט להשתתף בוועידת "הארץ" לצד נציג ארגון שוברים שתיקה. בערוץ 20 כתבו שבמוסד הנשיאות "איבדו את הבושה" ושנוכחותו של ריבלין בכנס היא "חצייה של קו אדום וביזיון למוסד הנשיאות", ובתוך רגע פרצה כאן מהומת אלוהים. "גל הסתה", "חוזרים לימים שלפני רצח רבין", "יש מספיק מטורפים שמושפעים שעלולים לרצוח אותו". ב"וואלה!" דווח שערוץ 20 "פתח בקמפיין שכולל השמצות והכפשות בפייסבוק". בגלי צה"ל סיפרו על "מסע תעמולה נרחב". ערוץ 2 בישר על "קמפיין ארסי" ובחדשות 10 הודיעו: "הערב נחצה קו בישראל".

קחו את הקשקוש הזה ואת האופן בו הוא נופח, תשוו אותו למה שמתרחש היום, כשהמונים מריעים מעל במות ההפגנות למי שקוראים לתלות את נתניהו, ותסבירו לי איך זה יכול להיות שלהסתה הפראית של הימים האלה אין במהדורות החדשות זכר. כמה מביך להיזכר איך השקענו אינספור שעות שידור בניתוח של דף A4 עם תמונתו של רבין במדי אס.אס., וחפרנו לעומק בשאלה מי ראה את הדף הזה מהמרפסת בככר ציון ומי לא, כשהיום מותר לכתוב בעיתון, פשוט וברור, שנתניהו הוא אדולף היטלר או גרוע ממנו.
כמה בלתי נתפס לשחזר איך הסבירו לנו אינספור פעמים ש"בוגד" היא מילה נוראית, התרת דם של ממש, חצי הדרך לרצח, כשהיום הכינוי הזה נשלף בכיכרות נוכח הקהל המריע, ובמהדורות החדשות שאינן ערוץ 14 אין בנמצא עורך אחד שסבור שזה ראוי לאזכור.

כאמור, ההבדל הגדול בין ההסתה של היום להסתה שקדמה לרצח רבין, לא טמון בסוג ההתבטאויות אלא בזהות המתבטאים. אם בימי רבין כמעט כל ההסתה באה מכיוונם של אנשים בלי שם משולי המחנה, מקיצוניים שלא הייתה להם השפעה על איש ושספק אם למישהו הייתה השפעה עליהם, אצל נתניהו מדובר בקרם דה לה קרם. בעיתונאים, באנשי רוח, במרצים באקדמיה, בגיבורי תרבות. והם עומדים על הבמות, נוכח ההמון, אל מול המצלמות, ומסיתים, והקהל שלהם מוחא להם כפיים בהתלהבות. וכל אחד מהם הוא אורח פוטנציאלי מכובד בתכניות הטלוויזיה. ואיש לא רואה בהם "פרסונה נון גרטה". ואיש לא מתייחס אליהם כמוקצים מחמת מיאוס. וערוצי הטלוויזיה שמסקרים את האירועים שבהם הם מפזרים את דברי השטנה הללו שולחים אליהם עיתונאים שמצוידים, כך נראה, במיקרופונים משוכללים שיודעים לסנן החוצה דברי הסתה, שאחרת אי אפשר להבין איך כלום מכל הטינופת הזו לא מגיע אלינו לסלון, אלא באמצעותו של ישי פרידמן מערוץ 14.

זה לא משנה מה הסיכוי שמישהו יצליח לפגוע בראש הממשלה. לא צריך להגיע עד שם. די בשיח המתלהם, המסית, חסר הגבולות, כדי שנדע שאנחנו כבר נמצאים במקום שעבר את הקו האדום. דמו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מותר. הוא הותר בכיכרות, הוא הוכר בהפגנות, הוא הותר בעיתונים. ועוזי פוגלמן שותק. וגלי בהרב מיארה שותקת. ובני גנץ שותק. ויאיר לפיד שותק. וכלי התקשורת שותקים. אין איש שאכפת לו. אין איש שמזיז לו. זו השורה התחתונה. והיא מסוכנת. לא לבנימין נתניהו. לכולנו.