נתנו לצה"ל לנצח: למה אנחנו לא מצליחים להכריע את חמאס וחיזבאללה?

אם נבקש להקפיא את תמונת המצב על צה"ל ב-24 השעות האחרונות, נמצא אותו במצב טוב יחסית: מודיעין מדויק הביא לחיסול בכיר בחיזבאללה - דרגתו מקבילה לתת אלוף בצה"ל, כך מסבירים לנו כתבים ופרשנים צבאיים, אבל חשיבותו גדולה בהרבה, הם מבהירים - למקרה שלא הבנו מה גדול היום הזה.

בנסיבות טרגיות, חתר לוחם צעיר מנהריה, אלכסנדר יקימינסקי ז"ל, למגע עם מחבל בן בליעל שדקר אותו. הוא חיסל את הדוקר ומנע פיגוע כואב אף יותר, בטרם נפל מתבוסס בדמו ומת. עם כל הצער והכאב, אין אלא לציין בעצב שלוחם השריון ייצג נאמנה את ערכי צה"ל כפי שהיינו רוצים לראות אותם.

אלא מה? שאסור שלוחם צעיר ואמיץ, שבשניות האחרונות לחייו מנע רצח אזרחים (בדיוק מה שצה"ל אמור לעשות), ישכיח מאתנו את אותם "פלאפלים" שעמדו נבוכים מחוץ למוקדי הלחימה - מהבסיס בנחל עוז ועד לקיבוץ בארי, מהססים, שלא לומר מפחדים.

גם בגזרות הלחימה השונות, היה זה יום של הישגים: מחבלים סוכלו באזור ג'נין, הפעולה בעזה נמשכת ו... אפילו בכל אלה אין בכדי לטשטש את העובדה שצה"ל פשוט לא מספק למדינת ישראל את הסחורה.

אנחנו חיים במציאות הזויה, כזאת שבה ביקורת על צה"ל ומנגנוני הביטחון השונים נתפסת בהכרח כזאת שמעבירה אותך לצד של בנימין נתניהו וממשלתו הכושלת, ולא היא: העובדה שממשלת נתניהו צריכה לעבור מן העולם כיוון שכל יום בהנהגתה הוא יום רע למדינת ישראל, אסור שתהפוך שיר הלל לצה"ל ומפקדיו, גם אם נתניהו סימן אותם כאויב.

אם זה לא מספיק ברור, במציאות הרעה, הנוראית ביותר בתולדות מדינת ישראל ב-76 שנותיה, צה"ל הוא הנורא פחות מבין שני הכוחות שמעצבים אותה, ועדיין הוא רע.

אשתדל שלא לשעמם את הקורא שזוכר נושאים צבאיים שנדונו כאן בעבר ואוסיף את ההערה הקבועה שתקדם לכל ביקורת על הצבא: צה"ל הוא אנחנו, צה"ל הוא גוף שמוכרח להיות עטוף באהבה, אין לנו צבא אחר ולכן גם כשמבקרים אותו קשות וגם כשתובעים ממנו לערוך חשבון נפש ולהסיק את המסקנות, אי אפשר להחליף אותו באחר.

בניגוד לשרי הממשלה והעומד בראשה, שיוחלפו בתוך חמש דקות באחרים - לא בטוח שטובים מהם (אם כי נודה שהפעם נאספה גלריה של טיפוסים שקשה לראות רעה ממנה) ולא ייגרם למדינת ישראל כל נזק, הרי שאת צה"ל מוכרחים לשנות לאט ובהדרגה, אי אפשר להחליף.

ואחרי כל זאת, חובה להדגיש כי צה"ל שהתגלה במערומיו באותה שבת שכולה מחדל מערכתי עצום (שהוליד גבורת יחידים עילאית! לא נשכח לרגע), הוא צה"ל שכושל מאז במשך תשעה חודשים.

זו נקודה שיש לחדד: הכישלון של צה"ל באותה שבת נוראית הוא מחריד, אבל כמעט כולנו החזקנו בדעה שמדובר בהירדמות בשמירה, כלומר - צה"ל "האמיתי" יתאושש חיש מהר מהחידלון שתקף אותו, יעבור למתקפה וינצח. אבל מה אם אין צה"ל "אמיתי"? מה אם מה שראינו ב-7 באוקטובר הוא המייצג הנאמן ביותר של הצבא ו(אי) יכולותיו?!

אם בצפון עוד אפשר לתלות את קולר האשמה בצווארה של הממשלה שפקדה להכיל ולהגיב ולא לתקוף מתוך מגמה להשמיד, אלא רק כדי להתריע ולהרתיע (עאלק), הרי שהעובדה שאחרי תשעה חודשי לחימה נורה עדיין טיל (מה אכפת לי אם הוא נ"מ, נ"ט, קרקע קרקע וכיו"ב? שאלה שמוכרחה להישאל אחרי מצעד האיוולת התקשורתי הקבוע שבו ניתחו הכתבים הצבאיים את סיווגו של הטיל שהחריב בית במועצה האזורית שדות נגב, כאילו אנחנו בהשתלמות בליסטיקה למהנדסים ברפאל) מעזה, בה מתמודד "הצבא החזק במזרח התיכון" מול ארגון טרור שנותרו לו כמה אלפי לוחמים, היא תעודת עניות לצה"ל.

כן, יש כמובן קשיים אובייקטיבים, אבל הגדול שבהם, תתפלאו, אינו מניעת הדיון "ביום שאחרי" (הקונספציה החדשה שבצבא היו שמחים שנאמץ, אחרי שבמשך שנים זמזמנו את מנגינת "חמאס מורתע") אלא דווקא הרעה החולה שמסתתרת מאחורי צמד המילים המכובס "סיוע הומניטרי".

סביר להניח שאילו היו חלאות המין האנושי מורעבות במחילותיהן, היה כבר קל יותר לטבוח במחבלים המגיחים תשושים. כלומר, ממשלת ישראל לא רק שלא מסייעת לצה"ל להשיג את מטרות הלחימה שהיא עצמה סימנה עבורו, היא אפילו מפריעה בכניעתה ללחץ הבינלאומי, ועדיין איך בכך כדי להסביר את העובדה שלא רק שחמאס לא חוסל (כן, הבנו שמדובר ברעיון, לכן נסתפק בחיסול כל מי שמגבה את הרעיון הזה ונשק בידו), הרי שמצבו טוב עד כדי כך שהוא הודף בכוונת מכוון הצעות לעסקת חטופים.

מבלי משים, הפך הכישלון המתמשך בחזית הדרום לעלה התאנה של הפעילות בעצימות נמוכה בחזית הצפון. בשיחות שלא לייחוס מזהירים בכירי המערכת הצבאית מפני פגיעה משמעותית בעורף במקרה של עימות רחב עם חיזבאללה.

למעשה הם אומרים משהו כמו: "אם חשבת שמספיק רע להילחם בחמאס, חכה מה יהיה שנילחם בחיזבאללה". במילים אחרות: אם את חמאס - נניח לרגע שמטרות המלחמה יושגו אי פעם - לא הצלחנו להשמיד במשך כמעט שנה, חזקה עלינו שלא נצליח לחסל את חיזבאללה במשך שנים.
זה טיעון נוראי - ולא רק מפני שבינתיים עומדים יישובי הצפון נטושים, פשיטת הרגל הגדולה ביותר בתולדות המפעל הציוני. אלא מפני שהוא מודה, הלכה למעשה "אנחנו לא מסוגלים".

לשמוע ולא להאמין: במקום להרתיע את נסראללה וחיזבאללה, הם מרתיעים את הישראלים, לבל נדחק בהם למלחמת השחרור של צפון הארץ. נסראללה כבר לא צריך לאיים במתקפת טילים על חיפה ו"בעד בעד חיפה", בכירי מערכת הביטחון עושים זאת יופי במקומו.

ככל שמרענן לשמוע את האמת, עלינו לתבוע את עלבוננו: אתם לא מסוגלים? אז לשם מה השקענו את זיעת אפו של עם שלם במשך שנים ארוכות כל כך בתקציב הביטחון? לשם מה רכשנו עוד ועוד מטוסים, הכשרנו טייסים, רכשנו צוללות (כן, כן, גם אני חייכתי כשכתבתי את המילה הזאת), שיפרנו טנקים ופיתחנו אמצעי לחימה משוכללים, כולל אותם פרסומים זרים על אותו מפעל טקסטיל בדימונה, אם בסוף את האסון הגדול ביותר לעם היהודי בשמונים השנים האחרונות, חוללו אלה שפשטו עלינו בטנדרים ואופנועים?

ואם טנקים ומטוסים הם לפחות מכונות מלחמה, הרי שנמשיך ונשאל: לשם מה נדרש כל אותו מערך פנסיות ו"תוספות רמטכ"ל" למיניהן, שנועד לכאורה "לשמר את האנשים האיכותיים ביותר במערכת", אם כל זה התגלה כעורבא פרח ביום פקודה?

שנים טוחנים לנו את התודעה בכך שבכל הקשור לתחומים הנושקים להייטק האזרחי, חייב הצבא להתמודד עם תנאי השוק הפרטי שרק מחכה לחטוף את בוגרי יחידות העילית של המודיעין ולהציע להם משכורות עתק.

ואנחנו, ממשלות ישראל בשם אזרחי ישראל, נכנענו ושילמנו, ניפחנו וטיפחנו את תקציב הביטחון ללא הכרה - בסוף המפקד העליון של מערך המודיעין כיבה את הטלפון והלך לישון ואמצעי התצפית המשוכללים ביותר הושמדו בתוך דקות על ידי רחפנים מעלי אקספרס.

זה נורא להיזכר, אני יודע, אבל אסור לרגע שנשכח. כי לא רק האמון שלנו בצה"ל וביכולותיו נשק עד דק, אלא גם הכסף שלנו שבוזבז ללא פיקוח ובעזרת מערכת מתוחכמת שנועדה להפחיד אותנו מחד בגודל האיום - ומאידך להרגיע אותנו בעד כמה צה"ל מוכן, בתני שרק נמשיך לפטם אותו.

אסור לרגע שנשכח שלמחדל הזה הייתה שותפה, שלא מדעת, גם התקשורת הישראלית. זאת שסייעה - בכל פעם שעלה לדיון נושא הפנסיות, לפמפם את המג"ד שלא רואה את ילדיו אלא פעם בשלושה שבועות. שלא תבינו לא נכון, אני מצדיע למג"ד הזה, שאין סכום שיפצה אותו.

אבל בשעה שאני מצדיע לו איני יכול שלא לראות לפחות ארבעה אוכלי חינם בתפקידים משמעותיים פחות, שמתחבאים מאחורי גבו ונהנים מאותם תנאים בדיוק.

אנחנו התמכרנו, בעזרת אנשים שמחזיקים תעודת "כתבים צבאיים" (כלומר שעשו עסקה עם צה"ל כדי לפרסם פחות ממה שהם יודעים), לראיונות חג עם הרמטכ"ל, לחגיגות של "צה"ל בחילו" - אולי מפני שלא רצינו לדעת את האמת.

ואת האמת היה אמור לדעת כל מי ששירת בצה"ל, כלומר רובנו: המפקדים והקצינים הטובים ביותר שהכרנו בשירות הסדיר והמילואים שלנו, אלה שהיינו מצביעים עליהם עוד בקורס מ"כים ומתבדחים: "זה עוד יהיה רמטכ"ל", פרשו ממנו לאחר שנות שירות מועטות יחסית.

חלק נשברו בתפקידי מ"פ, חלק קטן יותר ברמת המג"ד, חלקם היו אפילו לאלופי משנה - ומעליהם גילינו בדרגות תת אלוף ואלוף, בעיקר כאלה שהיו פוליטיקאים מוצלחים. כלומר "נגמלו" מעוז הרוח, מהרצון לחתור למגע ולנצח.

כלומר, גם אנחנו העדפנו שימשיכו לשקר לנו, טובי הכתבים שהוכשרו לכך, שמכרו לנו את "נסראללה בבונקר" ואת הלהיט "חמאס לא מעוניין בהסלמה".

זו לא תיאוריית קונספירציה חלילה, איש בשרשרת המזון הזאת לא צפה את מתקפת ה-7 באוקטובר, קל וחומר שלא רצה בה, ובכל זאת - מראשי המערכת הצבאית, דרך התקשורת שהוליכה את הקול ועד לאזרחים, אנחנו, שהיה לנו נוח להאמין ולהדחיק את החשש שקינן בלב כולנו, לכולנו יש חלק באחריות לאסון.

המילים האלה מוקלדות ביד רועדת. לא רק מפני שהן עוסקות בגוף שהוא הכי יקר ללבנו וכמובן - הכי חשוב להישרדותנו במרחב העוין (ומי ששמע את אזהרתו של אביגדור ליברמן אמש, מבין עד כמה המרחב הזה גדול הרבה יותר מגבולות הגזרה שמסמן לכאורה העימות הנוכחי), אלא מפני שאם עד כה עסקנו בביקורת עניינית, הרי שיש מי שיש לו אינטרס מובהק לטפח ביקורת לא עניינית.

בנימין נתניהו לא נחוש להרוויח זמן רק כדי לחמוק מבחירות או מוועדת חקירה, אלא בשלב הראשון כדי לשרוד בתפקידו יותר מכל מי שעלול להעיד נגדו (שלא לדבר על תסריטים קיצוניים יותר, כמו זה שתיארה, לכאורה, רעייתו).

הוא נחוש לכהן בתפקיד כך שיזכה להחליף קודם כל את שר הביטחון (למי שחיפש למשל נימוק לשם "הביטחון התזונתי הגולמי" או איך שקראו לשקר שנוסף לשם "משרד החקלאות") בבובה מסוג דיכטר.

אחר כך הוא רוצה למנות בעזרתו רמטכ"ל נוח, אחר כך - אולי במקביל או אף קודם, למנות ראשי מוסד ושב"כ שיהיו נוחים לו.

אסור שזה יקרה - וזה בהחלט עלול לקרות כיוון שאף אחד מהשלושה לא ניחן באחיזה חזקה כל כך בקרנות המזבח כמו בנימין נתניהו. במילים הכי מפורשות: אסור שאף מינוי בכיר יפרוש מתפקידו מרצון לפני שיעשה כן הבכיר ביותר, אחרת אוי לנו ואבוי לנו באמת.

ויחד עם זאת, והגם שלפי שעה אנחנו נדרשים לקרוא לראשי המערכת להישאר בתפקידיהם, אסור שנשכח לרגע: יש לנו צבא חולה, מערכות ביטחון שיכורות כוח, מפוצצות אגו, נטולות חשיבה ביקורתית ומרופדות תקציבית.

העובדה שהמערכת הפוליטית היא חולה ומסואבת עוד יותר, לא תגרע מהעובדה שאם נזכה יום אחד לממשלה נורמלית, כזאת שתנסה לעשות כאן סדר, מערכת הביטחון תהיה האורווה הראשונה שיש לנקות.