כמה חמוץ בן אדם צריך להיות כדי לנסות להשבית את השמחה על שבירת שיא של כל הזמנים ביצוא בטחוני, בשווי 13 מיליארד דולר? ההצלחה המסחררת הזאת מגיעה תוך כדי מלחמה, וגם בזמן שכל העולם שונא אותנו - מה יכול להיות רע בזה? התשובה היא - בהחלט לא הכל רע, ויש אפילו כמה נקודות מעודדות שאפשר ללמוד מהפרטים שמשרד הביטחון פרסם.
אבל מצד שני, חלק מזה הוא רע מאד, מספיק רע כדי להרוס חגיגות גם בימים הנוגים הללו, כדי להעלות שאלה מהותית, איתה אנחנו חייבים להתמודד.
השאלה העמוקה שאיתה החברה הישראלית מתמודדת במספר חזיתות, הולכות ומקצינות, היא: מי אנחנו כחברה? מה עומד בבסיס החברה שלנו? האם אנחנו חברה, שמתוך ההיסטוריה הטראומטית שלה, בעיקר מתמקדת בצורך לשרוד בעולם המאיים עלינו תדיר? חברה המשלימה עם מציאות שלעד נחיה על חרבנו, ושבשם מטרת-העל של הישרדותנו, נצדיק כל אמצעי שנדרש להשיגה? או שמא אנחנו חברה המסוגלת להתעלות על צרכי הישרדות בסיסיים כדי לשאוף לחיות חיים של משמעות ויעוד? האם האתוס המכונן של החברה הישראלית היא אהבת החיים או החרדה מן המוות?
זוהי השאלה שעומדת בבסיס המחלוקות סביב עסקת חטופים, המחלוקות על היום שאחרי וניהול המלחמה, וזו גם השאלה שחייבת לעלות מתוך הפרסומים העליזים על "שבירת שיא של כל הזמנים". האם כחברה רוצים להתגאות בעובדה שבכל שנה, הצלחנו להפיץ יותר ויותר נשק לעולם מדמם? האם אנחנו רוצים להתנות את הצלחתנו בהמשך המלחמות בעולם, ולשים את עצמנו בעמדה שהמשך מלחמה זה דבר שמשרת אותנו, שהטוב שלנו תלוי בסבל של הזולת?
אילו ישראל הייתה מגבילה את עצמה למכירות אך ורק למדינות שיש להם צרכים לגיטימיים של הגנה, ושידועים ככאלה שמשתמשים בנשק באופן לגיטימי, ייתכן שלא היה מקום להתלונן או לבקר. אבל לא כך הן פני הדברים. ישראל מאפשרת ייצוא נשק ל-130 מדינות בעולם, כולל מדינות המפרות זכויות אדם באופן חמור, מדינות המבצעות טיהור אתני וגם רצח עם.
היא מסתירה את היקף השותפות שלנו בסבל חפים מפשע בכל העולם, ומספקת שלל תירוצים למדיניות שלה. אבל בסוף, זאת מדיניות שהופכת אותנו למדינה המרוויחה מן המוות ומן המלחמה, ועוד מתגאה בזה, כיון שזה משרת את האינטרס שלנו לשרוד.
אבל הנתונים המעטים שמשרד הביטחון פרסם מעידים בעצמם על כך שזאת החלטה, ולא גזירת גורל. איננו באמת מחויבים לחיות על החרב ולהרוויח ממנו. אל מול הדרישה להטיל מגבלות מוסריות על הייצוא, התירוץ שתמיד נתנו היה שמגבלה כזאת תחסל את התעשייה, ותפגע קשות בכלכלה.
אבל אם הצלחנו לשבור את שיא של כל הזמנים בזמן שמעל שליש הייצוא הוא לצרכי הגנה אווירית, כשרק אחוז אחד בלבד הולך לכל יבשת אפריקה, וכשגם הייצוא למדינות הסכמי אברהם, שלהרבה מהם רקורד זכויות אדם בעייתי מאד, ירד באופן משמעותי - כנראה שגם היינו מצליחים להסתדר יופי בלי כמה וכמה מהלקוחות המפוקפקים ביותר שלנו.
התירוץ שחייבים לספק ייצוא בטחוני כדי לקבל תמיכה דיפלומטית גם הוא הוכח השנה כשקר. לפי דיווחים, כ-70% מייבוא הנשק של אזרבייג'אן בעשור האחרון מגיע מישראל. בעזרתו המדינה ביצעה טיהור אתני בארמנים הנוצרים בנגורנו קראבך בספטמבר האחרון. אבל כל זה לא גרם לה לתמוך בנו ולהצביע בעדנו באו"ם אחרי ה-7 באוקטובר.
אנחנו נמצאים בתקופה מכריעה בהיסטוריה שלנו, בה אנו נדרשים להחליט מי אנחנו רוצים להיות. גם קביעת מדיניות ייצוא נשק ערכית ומוסרית, הראויה למדינה יהודית ודמוקרטית, חייבת להיות חלק מההכרעה הזאת, כדי לעצב את עצמנו כחברה החפצה חיים ולא מלחמה.
הכותב הוא מנכ"ל עמותת "ינשוף" וחוקר את תחום האתיקה והמוסר באוניברסיטת בר אילן