בואו ונלך ישר לשורה התחתונה: מישהו חייב להפסיק את הקרקס הזה. מישהו חייב לשנות את כללי המשחק, שהשתנו עבור מדינה שלמה, חוץ מאשר עבור 120 אנשים.
מדינת ישראל היא מדינה באבל, סליחה, תיקון: היא מדינה שצריכה להתאבל, אבל עדיין לא מסוגלת. לא מסוגלת להתאבל על הרצח שלא היה לו סוף של ה-7 באוקטובר, כי מאז היא צריכה להחזיק את הסכין בין השיניים ואת הראש מעל למים, כשכל מה שהא לה הוא הוא לייבב.
בכל יום מאז הטבח ההוא, אנחנו במלחמה: פעם זה נסראללה שעושה כל מה שמתחשק לו, פעם אלה האיראנים ששולחים לכאן מאות טילים וכטב"מים, פעם חמאס שמרים ראש בכל פעם שמישהו מוריד את הרגל מהגז של הנמר.
אז אין לנו ברירה, אנחנו נושכים את השפתיים, מבטיחים שנטפל בעצמנו ברגע שכל זה ייגמר וממשיכים להתנהל בנוהל חירום עד שננצח. כולנו, חוץ מ-120 אנשים שהתמזל מזלם להחזיק בג'וב הכי נחשק במדינה.
מילואימניקים שהם בעלי עסקים כבר נשברו וסגרו את הבסטה. עם כל הסיכון שבשירות מילואים קרבי, יש כבר כמה מהם שמייחלים לכמה שיותר ימי מילואים - לפחות מאלה עוד אפשר להרוויח קצת כסף ולעזאזל הסיכון.
הורים מפונים מהצפון והדרום רושמים את ילדיהם לשנת הלימודים הבאה בידיעה שכבר לא יחזרו לבתיהם. הצפון בקטסטרופה? הקטסטרופה שלהם עוד לא התחילה! היא תתחיל ביום שיותר להם לשוב ואז יגלו שהמדינה שלא הייתה לצידם כבר כמעט תשעה חודשים, לא תופיע פתאום, כי הקופה ריקה, כי מי שהיה אמור לשמור עליה עסוק בגזל לצרכים סקטוריאליים. חטוף ככל יכולתך.
סטודנטים שהיו באמצע הלימודים מתייאשים ונוטשים אותם, מוותרים בעצב על שנה. הבטיחו להם שילכו לקראתם, זה נכון - ובאמת רוב המרצים עושים כל מה שהם יכולים, חלקם אשכרה מרצים כפול, פעם אחת לכיתה הרגילה, פעם שנייה עבור חיילי המילואים, אבל זה לא עוזר - לך תוציא מהראש את המראות מעזה, כשאתה צריך להתכונן למבחן. רק ל-120 אנשים זה לא אכפת.
בעלי המסעדות לא יודעים את נפשם מרוב תסכול: בקורונה לפחות שילמו להם פיצויים. לא המון, אבל לרוב מספיק בכדי להחזיק את הראש מעל המים. מה הם יטענו עכשיו? שלאנשים נגמר הכסף? שלא נעים ללקוחות לצאת מהבית ולאכול במסעדה? בעיניים כלות הם מביטים על העסקים שלהם קמלים, ממש כמו החקלאים שרואים איך הלולים והשדות שלהם נשרפים, או איך הפרי שבמטעים נרקב על העצים, באין קוטף.
ממש כמו בעלי עסקי התיירות בצפון או בעוטף שלא יראו שקל: החורף הלך, אחריו פסח, גם הקיץ כבר אבוד - ובאופק נראים כבר החגים. אז מה אם המשכנתה והארנונה על הצימרים משולמים בכל חודש? יש 120 אנשים שזה פשוט לא מעניין אותם.
כן, זה פופוליסטי לדרוש מהכנסת לבטל את פגרת הקיץ, רק שזה, לגמרי במקרה, גם מוצדק לגמרי. אנחנו מבינים שגם לכם יש משפחות ושבא לכם לנפוש קצת, אולי בחו"ל, אבל אנחנו כאן כדי להזכיר שאיבדתם את הבושה.
למחות נגד העובדה ש- 50,000 אלף שקל דופקים לכם בחשבון הבנק בכל חודש כמו שעון ורוב ההוצאות היום-יומיות שלכם משולמות על ידי המדינה, כלומר על ידינו, ברור שיש לכם מספיק כסף כדי להתעופף לחו"ל אפילו כשכרטיס ממוצע לאירופה עולה פי שלושה ממה שעלה לפני שנה.
הנה, מירי רגב השלימה כבר חופשה שלישית בכיף שלה מאז החלה המלחמה. רק שרגב היא מטרה קלה מדי (גם אם היא באמת דוגמה קיצונית למי שכבר איבדה לגמרי אפילו את הבושה). מה התירוץ של 119 האחרים לצאת לפגרה של שלושה חודשים?!
120 הוא לא רק מספר החברים בכנסת ישראל, הוא גם מספר החטופים. להם בטח אין פגרה: לא מהרעב, לא מההתעללות, לא מהאונס, לא מפחד המוות. תכפילו את המספר הזה במספר בני המשפחות, חלקן מתרסקות בין ייאוש לתקווה, מונות לאט את הימים בלי לדעת אם יקבלו בחזרה בן אדם, שבור אבל לפחות חי, או שיקבלו גופה. אולי גם הן יצאו לפגרת קיץ של שלושה חודשים?
120 אנשים שלא נאלצים להיאבק על פרנסתם, ייצאו בקרוב לחופשה שכל אחד מאזרחי ישראל יכול רק לחלום עליה. כמה מהם מכירים את הפחד שאוחז בחלקנו בסופרמרקט, בכל פעם שמעבירים את כרטיס האשראי בקופה? כמה מהם מכירים את הרעד שעובר בכל הגוף כשמתקבל הזימון לסבב השלישי של המילואים? אצל כמה מהם שמור מספר הטלפון של סניף הבנק בצירוף שתי המילים "לא לענות"?
כן אני מכיר את הבדיחה שלצערנו היא נכונה בחלקה, לפיה עדיף שיהיו כבר בפגרה ולא יגרמו נזק, אבל איפה הבושה תגידו, איפה הבושה?
איפה הבושה?
איפה הבושה כשאתם יוצאים לפגרת קיץ שלידה אפילו חופשת המורים נראית בקושי כמו "רגילה" (שמישהו יסביר לגולדקנופף וגפני בבקשה)?
איפה הבושה כשמדינה שלמה עומדת על קצות האצבעות, חרדה בכל יום מהתלקחות עוד יותר גדולה, סופרת את הכסף שאין, דוחה ודוחה עד בלי קץ את ההתמודדות עם אבלה?
כן, זה פופוליסטי לדרוש שתבטלו את הפגרה, כבר אמרנו, אבל איפה קצת דוגמה אישית למדינה שדופקת את הראש בקיר בכל יום מחדש?
אין לכם מה לעשות בכנסת? תפתחו ועדה שמשפחות החטופים יוכלו לעלות ולבכות בה, או שגם את זה כבר אסור להן לעשות? צאו לקטיף, אפילו סימבולי, באחד מהמושבים או הקיבוצים שמשוועים לעובדים, לכו תעשו משמרת במפעל חיוני, לכו לעבוד יום אחד בבניין, תעשו משהו שייתן קצת תקווה לעם ישראל, בלי הבדלים של קואליציה ואופוזיציה, כן, כולכם - כל ה-120.
בשנה הקשה ביותר מאז מלחמת העצמאות שלה, נושאת מדינת ישראל עיניים אל כנסת ישראל, תוהה מניין יבוא עזרה - וכנסת ישראל חופשת, כנסת ישראל שובתת, כנסת ישראל נטושה, כנסת ישראל ריקה. איכה הייתה לזונה קריה נאמנה (ישעיהו, כ"א , א').