בספטמבר 2023, שלושה שבועות לפני פרוץ מתקפת הטרור של חמאס ב-7 באוקטובר, מערכת וואלה הפגישה את מפקד גדוד 77 של השריון וגיבור ישראל אביגדור קהלני עם מג"ד 77 הנוכחי, סא"ל שמעון פוטרבני. כבר בראשית דבריו, למרגלות אנדרטת חטיבה 7, אמר קהלני למג"ד הצעיר שישב מולו: "העורף הולך לחטוף חזק מאוד. מג"ד שלוחם בשדה הקרב חושב על העורף, אבל מצד שני הוא חושב מי הולך להרוג אותו. אם מדינת ישראל לא תתארגן לדבר הזה, מג"ד לא יוכל לעשות הרבה". זה היה כמו נבואה או הערכה שהגשימה את עצמה.
באופן בלתי נתפס, כאילו השניים העריכו במדויק את מה שעתיד לבוא, עמד סא"ל פוטרבני בלב דילמות מורכבות וקשות מנשוא מול האתגרים הגדולים של צה"ל מאז הקמתו כשאלפי מחבלים פשטו על העורף הישראלי, רצחו, אנסו, שרפו, חטפו ובזזו. השבוע התיישב מג"ד השריון לשיחה עם וואלה ובין היתר חושף לראשונה כי במהלך המלחמה הוביל הגדוד בפיקודו מבצע פשיטה להשבת גופות חטופים במרחק 8 ק"מ מהגבול שלא צלח, בתא שטח שצה"ל לא תמרן אליו קודם לכן, וכך הוכיח את עוצמת הגדוד. "המבצע לא הצליח, אבל זו המחשת יכולת גדולה למה שיכול לעשות גדוד שריון. שם כמג"ד הרגשתי שיצרנו מערכת משומנת שמוציאה מבצע אל הפועל".
המפגש בין קהלני לסא"ל פוטרבני בספטמבר 2023
חזרה לקהלני. במהלך אותו ריאיון לוואלה שאל פוטרבני את קהלני איך אחרי שאיבד 21 לוחמים בהגנה על העורף הישראלי בגבול הסורי, הצליח לצאת כמג"ד להתקפה תוך ימים בודדים. קהלני חייך ואמר לו: "מבחן המנהיגות. צריך לתת להם תחושה שהם עושים את מה שהם צריכים והחיילים שלך יעשו הכול כדי לא לאכזב אותך. אם תגיע למצב הזה, הם פשוט ייכנסו לתוך האש ויעשו כל מה שתבקש רק כדי לא לאכזב אותך. אתה תבנה את דמותך כאח הבכור, שאתה לא תפקיר אותם. אתה לא תזרוק אותם לאש כדי לקבל צל"ש. אתה תביא אותם לתוך האש כי אתה רוצה ניצחון".
"אחרי השיחה עם קהלני אמרתי לעצמי איזה יכולות מנהיגותיות. איזה מפקד. כמה תעצומות נפש. אז הבנתי כמה הנעליים שלו גדולות. מה מקומו של קהלני בהיסטוריה של עם ישראל. הדברים שהוא סיפר לי, מה שהוא עשה לפני חמישים שנה עברו לי בראש אחרי 7 באוקטובר", נזכר השבוע סא"ל פוטרבני בשיח עם וואלה. "שאלתי את עצמי תוך כמה זמן אני אבוא למפקדים שלי ואגיד להם שאני מוכן להתקפה. ידעתי שהתפקיד שלי יהיה לבוא ולהראות לצבא שאנחנו יכולים לצאת קדימה להתקפה אחרי כל מה שקרה".
"תביאו את כולם מהבית"
יומיים לפני מתקפת הטרור של 7 באוקטובר, הטנקים של פוטרבני מוצבים מכרם שלום ועד נתיב העשרה אך במקביל הוא מפקד גזרה בצפון רצועת עזה. הוא החל להיערך לסוף שבוע וחג רגועים באוגדת עזה, ובגלל התחושות הטובות והערכות המודיעיניות שלא צפוי כל אירוע חריג, אירח, כמקובל בנוהל, את רעייתו ושני ילדיו במחנה יפתח לא הרחק מחוף זיקים. שעה לפני פרוץ המתקפה הוא סיים הערכת מצב בחמ"ל אחרי שבוצעה כוננות עם שחר ומשמרות התחלפו, סיים תדריכים וחילק משימות להמשך היום. סמוך לשעה 06:00 נסע לבקר את הכוחות בניר-עם ועצר בדרך לתדלק את הג'יפ הממוגן שלו כשהוא עם שלושה לוחמים ביניהם גשש מהגזרה. ב-06:29 החל מטח הרקטות לעבר ישראל וכבר באותן שניות הוא הבין שמדובר באירוע חריג ומעריך כי מדובר בהסחה למשהו גדול יותר.
כעבור שתי דקות התקשרה אליו מפקדת מחמ"ל התצפיתניות בגזרה הצפונית ודיווחה כי היא מזהה דמויות חשודות בדרך לגדר. "ברגע הזה אמרתי לעצמי: 'זהו. מתחיל פה משהו גדול'. התקשרתי בשעה 06:35 למפקד פלוגת החוף מגדוד 51 תחת פיקודי ואמרתי לו 'בנימין, התחילה מלחמה. תגיעו לגזרה. אני מבין שאין סיכוי שזה התחיל בפשיטה רק כאן וזה נגמר בפחות ממלחמה'. לי זה היה ברור כבר בהתחלה. התקשרתי לקצין אג"מ ואמרתי לו: תביא את כולם מהבית".
כעבור דקות מתחילה תעבורת טלפונים גבוהה במפקדת גדוד 77 שהחלה להקפיץ חיילי מילואים דרומה ולהכשיר עבורם טנקים, אך במקביל לסא"ל פוטרבני יש משימה עליונה: הגנה על יישובי הנגב המערבי. הוא מנחה כבר בשלב הראשון להקפיץ את כל הכלים הממוגנים: טנקים, נגמ"שים וג'יפים ממוגנים ולהציב אותם בין היישובים לגבול. "המשימה הייתה ברורה כבר בהתחלה לי, למפקדים וללוחמים. הם התייצבו במהירות. בהרבה מקומות אנחנו הצלחנו לעשות את זה בצורה טובה ובהרבה מקומות נכשלנו. היינו מעטים מול רבים מאוד. היו טנקים שיצאו במהירות עם שני אנשי צוות", הוא מספר לוואלה. "אחד המ"פים שחזר מהבית התקשר אליי בשעה 09:00 כשהוא בזיקים ואומר לי: 'שמעון, אני לא מצליח להרים את הראש. יורים עליי בלי הפסקה'. באותו שלב אני בקרבות בנתיב העשרה ואמרתי לו: 'אני אוהב אותך, אתה מסתדר לבד עכשיו".
אחרי שסא"ל פוטרבני מחלק הנחיות על מיקום הכוחות בשטח באמצעות החמ"ל הגדודי סמוך לשעה 06:30, הוא נוסע לנתיב העשרה. לפי הערכות בשעה 06:49 כבר היו שם 15 אזרחים הרוגים. בזמן שמג"ד 77 ולוחמי החפ"ק שלו (שני לוחמים וגשש), מנהלים חילופי אש וטיהור שטח בנתיב העשרה, מתקבל מידע על ריבוי חדירות כולל מהזירה הימית ומנחה לרכז שם כוחות כדי למנוע חדירה לקיבוץ זיקים. ברשתות הקשר שמעו אותו אומר: "אין דילמה בין המוצבים ליישובים. הולכים ליישובים".
בנתיב העשרה נהרגו 19 אזרחים וסא"ל פוטרבני אומר שמדובר בכישלון חרוץ. "זה היה איום ונורא והתוצאות היו מחפירות. יש הרבה מקומות שמנענו בהם אירועים קשים כמו בזיקים. בניר עם למשל התייצב נמ"ר וטנק בין היישוב לגדר והם הרגו שם 60 מחבלי נוח'בה בתוך המדגרה ושברו את ההתקפה של חמאס. אמנם אני הייתי מג"ד הטנקים של אוגדת עזה אבל בשעה וחצי הראשונות אני חייל של האוגדה בנתיב העשרה".
המראות היו קשים. הדיווחים מאזור הגבול ושאר הרצועה הגיעו חסרים מאוד. צוותים בטנקי מרכבה סימן 4 עם מעיל רוח מעבירים דיווח על קרבות. סא"ל שמעון התקרב בדילוגים בין הבתים, מנהלים היתקלויות עם מחבלים בטווחים קרובים, חילופי אש, שבמהלכם הג'יפ הממוגן נפגע מטיל נ"ט ויוצא מכלל פעולה. "אני והחפ"ק נלחמנו כתף אל כתף עם כיתת הכוננות. היתה לנו היתקלות בבית, מחבל נפצע, המחבל השני גורר אותו לנחל. הכנסתי עוד כוחות לנתיב העשרה, ומשם המשכתי לניר עם, שם בלמנו הכוחות התקפה", סיפר המג"ד והוסיף: "יש לי טנקים שירו עד אחרון הפגזים, 44 פגזים, כמות גדולה מהם על המחבלים, סיימו את התחמושת והמשיכו להילחם, לדרוס מחבלים. הרס"ר שלנו, שהיה אמור להתחיל את התפקיד ב-8 באוקטובר, עזב את המשפחה שלו, הגיע ליפתח בלי נשק והתחיל לעשות סדר מול חיילים ומפקדים שהוא אפילו לא מכיר את השמות שלהם. יש הרבה סיפורי גבורה. אני גאה בחיילים שלנו מגדוד 51 ומגדוד 77. לאחר מכן המשכתי לקיבוץ ארז, גזרת זיקים, עובר בשדרות וחובר לכוחות בשטח במספר מוקדים".
כל האירוע מתרחש בזמן שאשתו ושני ילדיו של פוטרבני נמצאים במחנה יפתח, שבו נפלו 8 חיילים בהגנה על הבסיס. סמוך לשעה 06:40 התקשרה אשתו בעת שהיה בדרכו לנתיב העשרה ושאלה מה עושים. "זו פעם ראשונה בחיים שלי ששיקרתי לאשתי. אמרתי לה שהמגורים ממוגנים כי דמיינתי אותה מתרוצצת לחפש מיגונית עם שני ילדים. לכן אמרתי לה שתישאר שם. אישתי והילדים נשארו שם עד הערב, לא דיברנו, לא ידעתי אם הם שם, לא דיברתי איתה זו הפעם היחידה, בערב אמרו לי שהם יצאו ברכב ממוגן החוצה", הוא שחזר.
21 לוחמים מגדוד 77 נפלו בקרבות ב-7 באוקטובר ושמונה לוחמים נוספים נחטפו, בהם חמישה שנהרגו ושלושה שמעריכים שנותרו בחיים. ימים בודדים לאחר מכן, חרף ההרוגים, הפצועים ומצבם של חלק מהכלים שהושבתו כתוצאה מהתקיפות המסיביות על הטנקים, יוצא גדוד 77 למבצעי פשיטה במטרה לאתר חטופים במרחב הגבול. "מעבר למשימה הערכית של השבת הלוחמים שלי והאזרחים שנחטפו, אני בטוח שיש לי תפקיד להראות שאני יודע לצאת קדימה. עם כל הכאב, וכל מה שקרה לנו, אנחנו גדוד 77. לרוח שלנו יש חשיבות גדולה", הוא סיפר.
בשלב הבא, עם תחילת התמרון הקרקעי נבחר גדוד 77 להוביל את ההתקפה של אוגדה 36 ופרץ בשלב הראשון את מסדרון נצרים שהיה רווי במטענים, חוליות נ"ט, מנהרות וצלפים. "במשך ימים הייתי צריך להסביר ללוחמים שהם כבר לא אותו טנק בודד כמו ב-7 באוקטובר שמאחוריו יש יישוב ומולו אלפי מחבלים, אלא גדוד 77 שאחריו באה אוגדה וכל צה"ל איתנו. זה עניין תודעתי גדול", אמר המג"ד לוואלה.
אחרי פריצת ציר נצרים והבחירה בהם להוביל את האוגדה לתוך האש, הוחלט כי גדוד 77 יוביל גם את ההתקפה על בתי בכירים ומוצבי חמאס בשכונת רימאל בעזה, את ההתקפה הראשונה על בית החולים שיפא בשלב הראשון, הובלת התקפה על חאן יונס בכניסה תחת אוגדה 98, השמדת אתרי ייצור של חמאס, כעתודה למבצע חילוץ של לואיס הר ופרננדו מרמן והשתתפות במבצע חילוץ 4 החטופים מנוציראת. לפי התחקירים, הצליחו כוחות גדוד 77 להרוג מאות מחבלים, ובמהלך כל המלחמה כ-1,000 מחבלים.
"אומנם לא אנחנו הבאנו את החטופים אבל כגדוד שנחטפו לו לוחמים זה היה מאוד חשוב עבורנו לעשות הכול כדי להשיבם ולהיות חלק, זה הביא להתרגשות גדולה. היינו כוח עתודה במבצע להחזרת לואיס ופרננדו. לא עשינו כלום. הימ"מ הסתדרו מעולה. אבל היה עניין גדול בגדוד עד אחרון החיילים. כל פעם שהיה מבצע להחזרת חיילים חטופים זה הפיח רוח מטורפת בגדוד", סיפר מג"ד 77.
ככל שחלף הזמן, למד גדוד השריון להתמודד עם היקף קיצוני של טילי נ"ט, צלפים, מטעני חבלה ומחבלים שיוצאים ממנהרות או מבתים ומנסים להצמיד לטנקים מטעני חבלה. "פעלנו בשעות מסוימות, למדנו לנצל את היתרונות שלנו מול הנ"ט, חטפנו עשרות טילים, חלקם חדרו, איבדנו לוחמים, אבל ככל שהזמן חלף התקדמנו מאוד", הוא נזכר. "כשנכנסנו כגדוד לג'בליה, ירו עלינו הרבה מאוד טילי נ"ט, רחפנים מטילי מטענים וירי צלפים. נתקלנו במערכת עם התנגדות קשה ומאורגנת אבל פירקנו אותה. הם עברו לשיטת גרילה. הם כבר לא נלחמים במסגרות גדולות. זה אתגר אחר. רואים כל הזמן מקרים של מחבל שמציץ מפיר ויוצא כדי לירות נ"ט ומתמודדים עם זה".
היו רגעים שהגבילו אתכם בגלל מחסור בתחמושת?
"אף אחד לא אמר לי 'אל תירה פגזים', או 'אין לך'. אנחנו מבינים שצריך להשתמש בצורה יעילה. כשיש לך משימה עושים הכי טוב עם מה שיש. השתפרנו מול נ"ט והשתפרנו ביעילות התחמושת, היום אנחנו הרבה יותר קטלניים".
מוטיבציה בשמיים
פוטרבני מספר שקהלני, שסגר מעגל בכתבה של וואלה בספטמבר שעבר, הגיע כמה פעמים לגדוד. "הוא דיבר כמפקד למפקד. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי ומחבק אותי מתוך ההבנה של המורכבות של הסיטואציה", סיפר מג"ד 77. "הוא הקפיד לומר לי שאנחנו טובים יותר מכל מה שעשינו. אני אמרתי לו שבזכותו ובזכות אנשיו הגענו למלחמה הזו. קהלני התרשם מהיכולת לצאת להילחם אחרי מה שעברנו ומהיכולת של הצוותים והמפקדים להילחם לאורך כל כך הרבה זמן".
פוטרבני אומר שיש סיפורי גבורה רבים שאיש לא יודע עליהם. "היה טנק אחד שנלחם באזור סופה וסיים את כל הפגזים שלו אחרי שהרג הרבה מחבלים. זה לא פורסם. הייתה גם הגבורה של הרופא הגדודי ופרמדיקית שלי שהצילה חיים תחת האש. אמרתי לה תוך כדי ירי שתעוף למיגון והיא אמרה לי שהיא צריכה עוד דקה. צפצפה עליי. היא פתחה נתיב אוויר לפצוע ובדיעבד הצילה חיים".
כעת עולה השאלה האם המלחמה הבאה העצימה תהיה בלבנון. "כרגע יש לי עוד משימות בעזה. אם נקבל משימה בלבנון, נהיה מוכנים אלה ב-200 אחוז", מבטיח סא"ל פוטרבני. "קלטתי מתחילת המלחמה שני מחזורי טירונים. המוטיבציה שלהם בשמיים. אף אחד מהם לא מוכן לשמוע על תפקיד חוץ מהטנק. המסלולים שלהם יותר קצרים אבל הם רוצים והם מתמקצעים בתוך הטנק. יש לי חייל בטנק שהוא בן ישיבת הסדר, היה צריך לעשות חודשיים שירות, מסלול קצר, 3/4 מהדברים בטנק אני לימדתי אותו. הוא חתם הארכה פעמיים של שלושה חודשיים בגלל גודל השעה. מהחיילים נוטפת רוח לחימה. הם מדבקים. מדובר באנשים שהתגייסו כדי להילחם וההיקף גדל. החיל גדל. אין חי"רניק שיעשה משהו בלי טנק ואין מפקד שמוותר על הטנקים".
ועדיין היו טנקים שעלו באש
"הטנקים חטפו כי היו בחזית.כשאנחנו יצאנו להתקפה בעזה, כמעט כל הכלים היו כשירים לחזור להילחם. זה עניין תודעתי. חזרנו לכשירות וניערנו אבק. מגיע לכולם תודה. כולל לאגד הטנ"א הארצי. אני לא אשכח שפגשתי את קצין שריון ראשי יומיים אחרי פרוץ המלחמה והוא אמר לי: 'תוך שבוע מהיום על הגדוד יעמוד כשיר למלחמה עם כל הסד"כ שלו. זה התפקיד שלי' והוא עמד במילה".
אחרי תשעה חודשים של לחימה, פוטרבני מצא את הזמן להגיע ביום שישי שעבר למסיבת הסיון של שני ילדיו בגן. "למדתי להכיר את הגננות אחרי תשעה חודשים", הוא מספר. "אשתי אלופה. זה קשה. אני רוצה להגיד לכל בנות הזוג שלא היינו מצליחים לעשות את מה שאנחנו עושים בלי הנשים שלנו. הן גיבורות אמיתיות. הן חוששות כל לילה שמישהו ידפוק להן בדלת ויודיע את הבשורה הקשה. כשעוד היו בעיות קליטה באחד הימים התקשרתי לאשתי מטלפון לא מזוהה והיא ענתה בחשש שהנה הגיע הרגע ומודיעים לה".