שולט בנו אחד הפופוליסטים המרושעים והמוכשרים בעולם. האמת? מגיע לנו

איך הגענו למצב הזה? התשובה דומה לשיעור הראשון ברכיבה על אופניים. הגלגלים ילכו לאן שהמבט שלך מסתכל. כשמדינה שלמה מסתכלת למטה - מגיעים לתחתית.

פעם, לפני המוני שנים, הייתי חלק מה"למעלה", אחד מ-120 נבחרים. החיים הציבוריים היו אז שרשרת רצופה של נשיאת עיניים. הציבור נשא עיניים אל נבחריו, הנבחר הזוטר אל זקני הדור עתירי הניסיון, ואלה אל דור המייסדים וגדולי האומה. המבט הזה, שנישא תמיד למעלה וגבוה, משך אחריו את החברה הישראלית אל פסגות שאיש לא האמין שהן אפשריות.

הציבור הרחב לא תמיד ידע להבחין מי הוא מי. הביטוי שחזר על עצמו יותר מכל בפניות הציבור היה "אתם שם למעלה". ההרגשה הרווחת, והמוצדקת יחסית, היתה שהכנסת, מס הכנסה, חברה קדישא, העירייה וקופת חולים הם כולם חלק מגלקסיה עוצמתית ומקושרת, שמנהלת את חייו של היחיד הישראלי.

מי שמנסה להבין את ההקשרים הפנימיים של השלטון, האליטות, מוקדי הכוח ומרכזי ההשפעה יודע שאכן היו קשרים שכאלה. המערכות דאז, אלה שהנוסטלגיה כל כך אוהבת להתגעגע אליהן, היו רחוקות משלמות. ובכל זאת, המחויבות לקדמת הישראליות היתה המוטו הלאומי:
העפילו, העפילו,
אל ראש ההר העפילו!
העפילו, העפילו,
אל ראש ההר העפילו!

וממנה נבעו גם התקוות וההבטחות. ממש כמילות ההמשך של לוין קיפניס:
אחים עלו, אחים עלו -
לב מי יירך ייחת מאבן נגף.
צעד עשו, ראה תראו
פי שניים אנו אז נישגב

ואכן נשגבנו הרבה יותר מ"פי שניים". בנקודה מסוימת הגענו לשיא, למקום שממנו לא היה אפשר לעלות יותר באותו הזמן. ברגע ההוא, במקום לייצב את המבט, להדק את האחיזה בהישגים ולנרמל את החיים, בחרה המנהיגות הימנית העלובה לעשות את הדבר הקל מכולם; להשפיל את המבט. וזאת לדעת: הישרדותה של אומה תלויה מאד ביכולת שלה להתקיים גם במצבי ביניים, נורמליים. לא מאניה ולא דיפרסיה. אבל אנחנו הרי קצת לא נורמלים. כאלה אנחנו; או למעלה או למטה. אין באמצע. או קרנבל או טרגדיה.

רגע של אזרחות. שאלת המפתח להבנת כל שיטה משטרית היא: מי מפעיל את החיים שלנו? האם זה העם, באמצעות נציגיו ונבחריו או שההמון, במו ידיו, מנהל בעצמו את כל ענייניו?

אנחנו יודעים איך הדמוקרטיה שלנו (בהנחה תיאורטית שאפשר לקרוא לה דמוקרטיה) מתפקדת (עוד הנחה מופרכת). הציבור הרחב בוחר את נציגיו, ואלה מפעילים את מיטב שיקול הדעת (ושוב, אני מתנצל), המחשבה, המוסר, הידע והאחריות כדי להכריע בסוגיות הנוגעות לחייהם של הכלל והפרט. יש לשיטה הזו הרבה יתרונות וגם לא מעט חסרונות. אבל דבר אחד ברור: החוק הישראלי הגדיר את שיטת המשטר שלנו כדמוקרטיה ייצוגית של בוחרים ומייצגים.

יש שיטה אחרת: דמוקרטיה ישירה. משטר וממשל שבהם כל האזרחים מחליטים בעצמם על עצמם, על הכל. בלי סרסורים ומתווכים. וגם לשיטה הזו יש יתרונות וחסרונות.

הסביר לי חבר הכנסת זאב אלקין, החכם בחברי הכנסת (ומכיוון שזאת לא גדוּלה משמעותית מדי בימים אלה, אדייק את המחמאה: ומהחכמים שפסעו אי פעם על הבמה הציבורית בישראל): "חבר כנסת של היום רודף אחרי הלייקים". המשמעות המבנית העמוקה של דבריו היא שהמשטר הפוליטי הישראלי השתנה, בלי שום חקיקה. שינוי דה-פקטו - ממערכת פוליטית של דמוקרטיה ייצוגית לדמוקרטיה ישירה, בלי שום מוסדות מתאימים, מסורות נצברות ואיזונים הכרחיים. וכמו שאמר חכם צרפתי במאה ה-18: "לכל מדינה יש הממשלה שלה היא ראויה". ולפי מה שיש לנו - באמת מגיע לנו.

בראש ההפיכה הנסתרת עומד אחד הפופוליסטים המוכשרים והמרושעים בעולם. בהנהגתו הפסקנו להעפיל, ועברנו לגלישה במדרון. נתניהו הוא דמות היברידית. בראש שלו הוא הכלאה בין מלך למשיח, בין מושיע לאל מיתולוגי. במציאות האמיתית הוא ממש כשמו, איש של ביבים מצחינים. הוא לא מסוגל להרים את העיניים. אין בו כוח יצירתי, רק יצרים. הוא מקבל חיזוק משריו הנרצעים תחתיו, שמכרו את נשמתם ליהלומים העסקניים הנמוכים מהם. ואף אחד לא רוצה לדעת באיזה מכרות כרו את "האבנים היקרות" האלה.

הלייקים של אלה הם מקור הסמכות של רה"מ וסריסיו. נבחרי ציבור - או ליתר דיוק, נפחדי הציבור - בעצם לא מייצגים כלום. ההמון הזועם יושב להם על הגרון ומפעיל אותם כמו מריונטות. פיקציה של דמוקרטיה ישירה, שאין לה שום יכולת לנהל את המורכבות הישראלית המסובכת. וכך אנחנו מוצאים את עצמנו שוב ושוב עם פופוליזם של שלטון ישיר, המבוסס על טפשות ההמונים, המונע בכוח גחמות הרוב, שלהוב יצריו ותו לא. משם, מאותם מעמקים איומים, הגיחו כל היצורים הפוליטיים המביכים האלה. במקום שהציבור יישא את נבחריו על כפיים, הנבחרים כורעים ומשתחווים כדי לקושש לייקים חלולים, כאחרוני המתבגרים בכיתה. כל ציוץ - בחירות ישירות, כל התבטאות - קמפיין. דמוקרטיה של לייקים היא לא ולא: לא דמוקרטיה של ממש, ואף אחד לא באמת אוהב או מחבב אותך.

מי שיחליף את היצורים האיומים האלה חייב להתחייב לכבות את הטלפונים החכמים, לצאת מכל הרשתות החברתיות, להציב חזון אנושי גדול - ולהנהיג אותנו לשם. כמו פעם. כמו שצריך. למעלה.


הכותב כיהן כיו"ר הכנסת וכיו"ר הסוכנות היהודית