"הגפנים יתאוששו, אבל לנפש יהיה יותר קשה להתאושש. קשה לי לחזות איך ייראו היישובים כשהמלחמה תיגמר". איציק כהן אמר את הדברים רגע לפני שיצא בצהריי יום רביעי לכרם ענבי הסירה, שיום קודם - אש חזקה בערה בו והנחיתה מכת חום על הגפנים שהוא מטפח. לסיור הצטרף עומרי עתריה, שמאי חקלאות שבחודשים האחרונים עובר לאורך יישובי הצפון בין לולים מופגזים, כרמים ומטעים שעלו באש ומבנים שקרסו בהפגזות של חיזבאללה.
לצד עבודתו במטעים ובכרמים, לפני עשרים שנים הקים כהן את "יקב רמות נפתלי". הכרם שנפגע השבוע מהתפוצצות כטב"מ אמור לספק ליקב את הענבים מהם יפיקו את יין הסירה. "כרגע קשה לי לאמוד את מידת הנזק שנגרם לגפנים. בכל מקרה חבר שלי כבר הציע לי לקרוא ליין 'סירה מעושן'", אמר בהומור שמאמצים החקלאים ושעוזר להם להתמודד עם תוצאות המלחמה שנמשכת כבר תשעה חודשים.
כהן נולד ב-1949 בראש פינה להוריו, יוסף ולידיה, שבאותה שנה עלו לישראל מבנגזי שבלוב. כעבור 14 שנה הם הצטרפו לגרעין של משפחות צעירות, שהחליטו להחיות את רמות נפתלי שנעזב מיושביו. עם השנים, רמות נפתלי הפך שם נרדף למושב עם חקלאות מצטיינת. המושב נמצא בקצה הדרומי של רכס רמים, האח הצעיר של יישובי הרכס. קיבוץ משגב עם, שמסמן את הגבול הצפוני של הרכס ושל מושב מרגליות והקיבוצים מנרה ומלכיה. רכס רמים צר וארוך. גבולו המזרחי הוא מתלול חד עם הפרשי גובה של כ-800 מטר, חלק מאותו מתלול מוכר בשם "צוק מנרה" ומתחת לרכס נמצאת קריית שמונה. המורד המערבי של הרכס נמצא בלבנון ויורד לעמק, שמימיו מתנקזים צפונה לנהר הליטאני וכפרים שבהם התבסס ארגון הטרור חיזבאללה.
לחזית הצפונית במלחמת חרבות ברזל נקשרו לא מעט דימויים: בתים שנהרסו מפגיעות טילים, רחובות נטושים, בסיסי צבא שנפגעו, תלמידים שנסים בבכי בעת אזעקה ועוד שלל תמונות מלחמה. אבל נדמה שלהבות הענק שאיימו על קריית שמונה בליל 2 ביוני הן התמונות שנצרבו יותר מכל בתודעת הציבור הישראלי. אפילו ראש הממשלה בנימין נתניהו הגיע בעקבות אותן שריפות ענק לביקור בקריית שמונה. רכס רמים שחור מאז אותו לילה קשה: עצים על פני שטח של כ-10,000 דונם נשרפו. אותה אש נוראית מסמלת את ההתמודדות הקשה של יישובי הרכס. מאז תחילת המלחמה הם ניצבים חשופים מול ירי חיזבאללה, סופגים פגיעות רבות וחווים מציאות ביטחונית שמעלה שאלות קשות על החיים בעתיד, על גב אותו רכס מצולק.
"ככה תמיד היה פה - מלחמה ועוד מלחמה ועוד מלחמה", אומר כהן בהשלמה. זאת לא הפעם הראשונה שאותם יישובים של קו הגבול מתמודדים עם מציאות ביטחונית קשה. מיקומם של יישובי רכס רמים וההיסטוריה שלהם הפכו אותם לסמל משמעותי בתולדות ההתיישבות היהודית בגליל העליון, כמו גם מבנה מצודת כ"ח שבליבו של הרכס. מצודת כ"ח, היא משטרת נבי-יושע, היא אחד המבנים המסמלים יותר מכל את המאבק בחזית הצפון בדרך להקמת המדינה: קרבות עקובים מדם, תוך הקרבה עילאית ומחיר דמים כבד, עיצוב ערך הרעות בשדה הקרב וסימון גבולות המדינה. כל אלה התנקזו לשלושה קרבות קשים שהסתיימו בכיבוש המצודה בידי לוחמי הפלמ"ח.
היה ברור שמי שישלוט במשטרה, יחלוש על הכביש היחיד מראש פינה צפונה, ועל הדרכים ליישובי ההר: מנרה, משגב עם ורמות נפתלי. בשלוש התקפות שונות נהרגו 28 לוחמים. במהלך הקרבות ופינוי פצועים והרוגים, היו מעשי גבורה והקרבה רבים, ועל אחד מהם הוענק בתום המלחמה אות "גיבור ישראל" ליזהר ערמוני, שנפל בקרב. מדובר בעיטור הגבוה ביותר המוענק בצה"ל. שני לוחמים נודעים נוספים שנהרגו בקרבות הם המ"מים דוד צ'רקסקי ("דודו") ופילון פרידמן. דודו עמד בראש מחלקת הפורצים ועליו כתב חברו, חיים חפר, את השיר הידוע, "דודו". פילון פרידמן פיקד על כוח ההטעיה. הוא לא הסכים להשאיר שני פצועים קשה בשטח והקריב גם את חייו. מורשת אותם קרבות היוותה הגרעין שהצמיח שניים מהחשובים שבערכי צה"ל - הרעות ואחוות הלוחמים.
כיבוש המצודה, פחות משלושה ימים לאחר הקמת המדינה, נחשב לניצחון הראשון של המדינה הצעירה. 19 מחללי הקרב השני טמונים בקבר אחים סמוך לבניין המשטרה ולידו אנדרטה לזכר נופלי שלושת הקרבות. על שמם של 28 ההרוגים הוסב שם המקום למצודת כ"ח. אחרי שנים של ניסיונות שנכשלו קם סוף סוף מוזיאון במצודת כ"ח בשם מוזיאון "הרעות". במוזיאון מתוארים שלבי הקמת מצודת המשטרה על ידי הבריטים, קרבות הגליל העליון בתחילת מלחמת העצמאות, הקרבות לכיבוש המצודה משתתפיהם, רובם חברי הכשרות של הפלמ"ח. במוזיאון מוקדש מקום נרחב להנצחת הנופלים. מאז שהתחילה המלחמה המוזיאון סגור.
כהן, שמביע השלמה מעוד מלחמה שעם תוצאותיה מתמודדים תושבי הצפון, אומר ש"כל מלחמה שונה מקודמתה. הקושי במלחמה הזאת מורגש בעצבות שיש פה. זאת עצבות כי גרמו לאנשים לנטוש את היישובים שלהם". מכל משפחתו הוא נשאר לבד במושב. מרכז המבקרים המפואר שהיווה את לב הפעילות העסקית של היקב, עומד שומם.
רמות נפתלי, בשל היותו הדרומי שביישובי הרכס ונמוך מאחיו שמצפון לו, זכה ליתרון טופוגרפי בהשוואה אליהם ואינו חשוף לפגיעות כמוהם. קיבוץ מנרה, בכור יישובי הרכס, הוא החשוף מכולם וסופג את עיקר הפגיעות. מרגליות ומשגב עם מהווים גם הם מטרות נוחות לירי ישיר ומכאיב.
דווקא לפני שהחלה המלחמה, יישובי רכס רמים התחילו להרים ראש אחרי שנים קשות שחוו מאז שנות השמונים. החקלאות כבר לא סיפקה פרנסה כבעבר, הרעיון הקיבוצי לא עמד באתגר הקפיטליסטי שהציבה הכלכלה הישראלית, בני הדור השלישי עזבו ונשארו בעיר הגדולה, מדינת ישראל העמיקה את הפערים בין המרכז והפריפריה. היישובים התרוקנו מצעירים, גני ילדים נסגרו ובמנרה כבר עמדו בפני דילמה: האם אחרי עשרות שנים לפרק את המסגרת השיתופית ולהפוך את היישוב לקהילתי. דווקא אז החלו היישובים לחוות פריחה: משפחות חדשות החלו להגיע, בני המקום שעזבו שבו עם המשפחות שהקימו, אחרי שנים רבות נבנו שכונות חדשות ומועמדים לקליטה עמדו בתור. "עכשיו יש סימן שאלה מה יהיה אחרי המלחמה", אמר עופר מושקוביץ ממשגב עם. בגליל הוא מוכר רק בכינויו "פושקו". הוא גדל בקריית ביאליק, ולמשגב עם הגיע בשנת 1983, שלוש שנים אחרי אותו לילה נורא שבו חדרו מחבלים לבית ילדים במשק ורצחו את הפעוט אייל גלוסקא ואת מזכיר המשק סמי שני. בקרב לשחרור הילדים נהרג חייל צה"ל אלדד צפריר. כעבור קצת יותר משנה נהרגה מפגיעת קטיושה חברת הקיבוץ ציפי יסוד.
לפושקו ברור שהוא יחזור לבית שבו הוא חי כבר 41 שנים. גם במלחמה הוא מגיע מדי יום מהמלון שלשפת הכנרת שאליו עבר למטעי האבוקדו שליד הגבול. "אני חושב שמי שנמצא בהתלבטות הכי קשה לגבי העתיד הן המשפחות שיש להן ילדים בגילאי בית ספר", אמר ועם זאת הוסיף ש"להחלטות יצטרפו שיקולים שונים שאחד החשובים שבהם הוא השיקול הכלכלי. מה תעשה למשל משפחה צעירה שלקחה משכנתא ובנתה בית? ההתלבטות שלי לא קשה, לי ברור שאני אחזור, אבל אני בהחלט יכול להבין את מי שמתלבט".
גם כהן לא מתחבט בשאלת מגוריו בעתיד. מבחינתו, אין תחליף לרמות נפתלי, אבל הוא אומר שברור לו שלא כולם ייחזרו למושב וליישובים הסמוכים. "לא רק משפחות צעירות עם ילדים מתלבטות, גם משפחות ותיקות חוות את הדילמה הזאת", הוא מסביר. אחרי תשעה חודשים הרחק מהגליל ליד ילדים ונכדים והיכרות עם מערכות בריאות, תרבות ופנאי טובות בהרבה ממה שהכירו, גם מבוגרים מבינים שהאפשרות להתחיל חיים חדשים במקום אחר היא אופציה לא רעה בכלל.
פגיעה בלול במרגליות
81 שנים עברו מאז עלה על הקרקע קיבוץ מנרה, בכור ישובי רכס רמים. שנים שבהן חוו היישובים שעל ההר קשיים של בדידות, ריחוק גיאוגרפי, משברים כלכליים וחברתיים ואיום ביטחוני כמעט קבוע. זאת תקופה מספיק ארוכה כדי שלאנשי הרכס כבר נוצר דימוי של "אנשים חסינים יותר, שלא מתרגשים מכל דבר ומכל קושי, שלא מפחדים ושלא נלחצים", אמר פושקו. כלומר, אנשי ההר מצטיירים ככאלה שחזקים כמו הסלע של רכס רמים. המלחמה הנוכחית מעמידה באתגר גדול את אותו דימוי.