שלי שם טוב, אמו של עומר שנחטף ב-7 באוקטובר לרצועת עזה מפסטיבל הנובה, כבר תשעה חודשים מנהלת מאבק להשבת בנה הביתה. בריאיון לסופ"ש שלו היא סיפרה על הציפייה לרגע שבו תוכל להגיד לבנה שהוא בטוח ושיתפה בתסכול הרב שהיא ושאר משפחות החטופים חשים מהתנהלות המדינה והממשלה.
"בהתחלה היינו מאוד מאוד נאיביים וחשבנו שזה עניין של שבועיים שלושה וכל העניין ייסגר. ועברו חודש וחודשיים ואיתי ומאיה חזרו ואמרנו 'אוקיי עוד מעט', ואנחנו כבר 9 חודשים בתוך הסיוט הזה".
חודשים שאתם בסיוט ומסביב והמדינה חזרה לתפקד. אני מניחה שיש פער גדול בין הרכבת הרים האישית לנורמליות שבחוץ. איך זה גורם לכם להרגיש?
כולם היו בהלם בחודשים הראשונים אבל לאט לאט אין מה לעשות אנחנו כבני אדם מטבענו רוצים להמשיך ולחיות ואין לי טענות לזה. בטוחה שגם אם אני לא הייתי בנעליים האלה הייתי חוזרת לאיזו שגרה בחיים ואני מבינה את זה.
להגיד שזה לא כואב לי? להגיד שאני הולכת לאכול פיצה ורואה את הרחובות שמלאים? זה כואב לא ממקום של כאב. זה כואב כי אני רוצה גם - אני מדברת אפילו על עומר, רואה את הצעירים. רוצה שגם עומר שלי יהיה שם.
מהרגע הראשון לא נראה שהיה בך כעס. מנסה להבין בעצמי איך זה יכול להיות. אפילו אני, ללא משפחה חטופה, כועסת.
אי אפשר להגיד שאין לי כעס. בטח שיש לי כעס. גדול מאוד. אבל אני תמיד מנסה לחשוב עם עצמי האם כעס יקדם אותי. בסוף אנחנו צריכים לשמור על עצמנו, לשמור על אנרגיה שבאמת תעזור לעומר לחזור הביתה ולהשפיע. וכעס בעיניי הוא משהו שמרקן מאנרגיה.
יש את כל קשת הרגשות ביומיום בחוויה היומיומית. אבל זה לא יקדם אותי, אני חושבת על המקום של איך אני יכולה להשפיע ואני באמת באמת מאמינה שלא דרך כעס והאשמות אלא יותר ממקום של חיבור.
וכעת אנחנו נמצאים בתקופה שבה הכל תקוע. הלחץ החזיר מספר מאוד מוגבל של חטופים ואין ממש מו"מ. את מרגישה שאתם מאבדים את הקשב של הציבור וההנהגה?
מטבע הדברים יש איזשהו נרמול לסיטואציה וזה כואב מאוד מאוד. עומר הוא לא רק פוסט, ואנחנו משפחה, וכל המשפחות - שאני אומרת שנעצרו לנו החיים, זה באמת - אין יום אין לילה, אין שום דבר שהיה קשור לקודם. עצרנו הכל. וכאילו הנרמול הזה למרות שהלב כולנו כזה רחב וכולנו נותנים ועושים הכל - בסוף מתרגלים לכל דבר. זה נורא להגיד. זה הקושי והכאב שלנו.
אנחנו כמשפחות חטופים ואנחנו כמשפחה דואגים כל הזמן להעלות את המודעות אם זה בתקשורת וגם אם זה להסתובב בכל הארץ ולהגיע לאוכלוסיות שפחות מחוברות מפאת המרחק או דברים כאלה ולדבר
לפי הסקרים, התמיכה של הציבור בעסקה הולכת וגוברת. השאלה מה עם האנשים שצריכים לקבל את ההחלטות. יש לך את אמון בהם שיקחו את ההחלטות?
זה מאוד טריקי, כי אנחנו 265 ימים ובהתחלה זה היה ניצחון מוחלט ולהיכנס לרפיח, ו-4 חודשים ישבנו, הממשלה ישבה על הגדר ולא עשתה. ונכנסנו לרפיח ואוטוטו בסיום רפיח. אז מה עכשיו? הגיע הזמן להגיד - זה הזמן להחזיר אותם. עשינו את כל מה שאנחנו צריכים על פניו לעשות, ולחטופים אין זמן. אין זמן.
אני מאוד מאוד מאוכזבת. כי מבחינתי הממשלה, המדינה ככותרת, הם האבא והאמא שלי שלך ושל עומר. וב-7 באוקטובר הם לא הגנו עלינו. זה לא רק הממשלה, כל מי שהיה צריך להיות ולא היה באירוע. אבל אגיד שהם האבא והאמא של האירוע ומהם אני דורשת להחזיר אותם הביתה.
זאת אומרת, אני שומעת קריאות לבחירות ולהחלפת הממשלה - וכשאני שומעת את זה אני שומעת שבסדר העדיפויות אם עסקה היא במקום שני או שלישי - היא תעבור לאחור כי כולם יהיו עסוקים במשהו אחר לגמרי. לכן - הם האבא והאמא שלנו והם צריכים לדאוג: 1. להחזיר את החטופים הביתה ו-2. לדאוג לגבולות של המדינה שלנו כי לכולם מגיע ביטחון.
יצא לך לדבר עם ראש הממשלה ועם שרים? מתקיים קשר?
רה"מ המון זמן לא, אבל אגיד שהוא מקבל משפחות. יצא לי לדבר עם שרים אבל קצת האנרגיה בעיניי מיותרת. האנרגיה מיותרת. הם מהנהנים בראש ואומרים שיעשו הכל ויש כאלה שגם מטיחים את האמת הכואבת מבלי להתחשב בנו. יש משפחות אחרות שכן ממשיכות ללכת לדבר. אני מעדיפה שלא. כל שני וחמישי נמצאים בוועדות הכנסת וחווים תסכול מאוד גדול.
קשה שלא לחוות תסכול כזה. אפשר לראות כל שבוע. לא רק הנרמול, גם היחס שהמשפחות מקבלות מהנבחרים. זה 120 חברי כנסת. לא קשור לימין ושמאל. זה מתסכל אבל זה המקום שלנו המשפחות לצעוק את צעקתנו ואת המצוקה הנוראית שאנו נמצאים בה.
יש תחושה שהכל תקוע ולא זז. מאמינה שיש תוכנית?
אני רוצה לא להאמין שאין מצב שאין תוכנית, אני מבינה שיש קשיים בדרך. אבל להגיד שסינוואר לא מסכים - זה לא להיות מוביל. זה לא להיות זה שיוזם ועושה. לכן לא מקבלת את זה, לא מקבלת את זה. צריך לעשות הכל כדי שהם יחזרו הביתה. אני חושבת שבתור ישראלים, אנחנו גדלנו על לא משאירים אף אחד מאחור ואני חושבת שאם אנחנו רוצים שיהיה פה מקום טוב יותר עכשיו וגם לדורות הבאים, אנחנו מכתיבים היסטוריה שבעצם תגדיר לנו האזרחים עכשיו ואלו שאחרינו האם בכלל שווה. אין לנו מקום אחר, זה המקום שלנו.
אני באמת סוחטת את עצמי עד שהגוף פשוט מכבה את עצמו בלילה ובבוקר הוא קשה אבל ברגע שאני מגיעה לחדר של עומר ומטעינה את עצמי בתפילה ובלדבר לעומר - לעודד אותו, להגיד לו שיהיה בסדר ושאנחנו עושים הכל בשביל שהוא יחזור. אני אפילו מבקשת ממנו לתאר את הרגע הזה לתאר לעצמו את הדרך הביתה. אני גם אומרת את זה החוצה - עומדת מול המראה מדברת אליו אבל גם לעצמי. וזהו וככה אני יוצאת.
אסיים במחשבה חיובית, כשאת הולכת בבוקר לחדר של עומר ומדמיינת את הרגע מה תגידי לו?
"כפרה עלייך חיים של אמא, אתה מוגן עכשיו, אתה מוגן". את יודעת עומר הוא ילד כל כך חם והוא ילד של חופש. חופש. הוא כל כך הרבה זמן שם. הרגע הזה שאנחנו נעטוף אותו ונחבק אותו ונבכה ונצחק ונהיה ביחד. זהו.