אחי החרדי, אל תיתן לפוליטיקאי קטן לייצג את תורת ישראל

עוד לא יבשה הדיו מעל פסיקת בג"ץ בנושא הגיוס וכבר הבעירו הפוליטיקאים החרדים את האש: "מלחמה נגד עולם התורה" זעקו הכותרות בעיתונות המפלגתית שהוליכה את הקול, כי רק מי שלא מכירים מקרוב מלחמה אמיתית יכולים לחשוב שלצה"ל יש זמן לנהל עוד חזית.

למרות הפתיח הזועם, לא באתי לריב. להפך, באתי לחבק - ונתחיל דווקא בהכאה על חטא: קשה לדבר על הציבור החרדי כעל מקשה אחת. למתבונן החילוני מבחוץ, נראים כל החרדים דומים זה לזה: כיפה שחורה, ז'קט כלשהו ומכנסי בד בצבע שחור, זקן, פאות ועוד סממנים חיצוניים אופייניים.

מעטים ישימו לב לניואנסים כמו אורך הזקן והפיאות - ומעטים עוד יותר בקרב החילונים יבחינו בניואנסים כמו אורך המעיל, דוגמתו, סוג הכובע לגבר או האם האישה קושרת מטפחת על ראשה או מתהדרת בפאה.
מה שנראה למתבונן מהצד, בבורותו, כניואנסים זניחים, הם הבדלים של שמיים וארץ לחלקים גדולים בציבור החרדי.

חלק מראיית החרדים כציבור נפרד, מחנה גדול אחד שלם, אינה נובעת רק מבורות אלא גם מהחומה שבנתה העסקנות החרדית סביב קהלה, מתוך מטרה ברורה לנתק אותו משאר חלקי עם ישראל.

רוצים דוגמה? בבקשה: ראו את המלחמה שמנהלים הרבנים בחנויות הטלפונים הסלולריים. אם מלחמה על לימוד תורה אפשר להבין, את המלחמה הזאת כבר קשה יותר להצדיק - הן מערכת החינוך החרדית הייתה אמורה להצמיח מתוכה אנשים שאמונתם היא כה חזקה, עד ששום פיתוי סלולרי-אינטרנטי לא היה יכול לה. אלא שיותר משחשוב לימוד התורה לחלק מהעסקנים החרדים, חשובה לו הגבהת חומות הגטו שמאחוריהן הוא כולא את הציבור, כדי שחס וחלילה לא יציץ - וייפגע.

למרות המאמצים האלה, קם בשנים האחרונות זרם חרדי משמעותי שקשה לכמת, אבל כבר אי אפשר להתעלם מקיומו: ציבור ששואף להתערות, בעיקר במובן הכלכלי, בחיי החברה הישראלית, אבל לשמר בבית פנימה אורח חיים חרדי.

אם פעם מפגש עם חרדי במקום העבודה (למשל) היה חיזיון נדיר, הרי שעתה מתקיים החיכוך היום יומי הזה בלא מעט חברות בישראל. אפילו בחברות הייטק, לכאורה השפיץ של הליברליות החילונית, אפשר למצוא ממהנדסי תוכנה ועד לעובדי הנהלת חשבונות מהציבור החרדי.

זאת ועוד - לחלק גדול (ובוודאי גדל) בציבור הזה אין חצר, במובן חסידות שהם חלק ממנה או רב גדול שעל פיו יישק דבר. הם מנהלים אורח חיים קהילתי, אבל גם עצמאי, כשהשיקול הכלכלי הופך מרכזי בה יותר ויותר: אם הבן מתגלה כעילוי בתורה, ילמד, יעלה, יצליח ויהווה מקור גאווה לכל משפחתו. אם השאר קצת פחות תלמידים-חכמים, יואילו לרכוש מקצוע, ולא רק הכשרה מקצועית פר אקסלנס, אלא גם לימודים באקדמיה - ויהפכו למפרנסים טובים.

בחלק גדול מהמשפחות האלה צמח מעמד האישה: מעודדים את בנות הבית לא רק למצוא שידוך טוב (שנותר כמובן אלמנט מרכזי וחשוב), אלא גם מקצוע טוב שיאפשר להן עצמאות כלכלית.

התופעה הזאת מהלכת אימים על עסקני הפוליטיקה החרדית יותר מאלף מצעדי גאווה: בניגוד למה שמקובל לחשוב, האויב הגדול של הפוליטיקאי החרדי אינו הפוליטיקאי החילוני הליברלי, אלא החרדי המודרני, זה שצמח מתחת לאפו (וליתר דיוק: על אפו וחמתו) ומבקש להיות חלק מהכלל הישראלי.

הוא מבין שאפשר להיות חרדי גם אם משרתים בצבא וגם אם פוגשים חילוניים על בסיס יום-יומי במקום העבודה. אפשר להישאר חרדי ולנפוש בחגים בחו"ל, אפשר לגדל חמישה ילדים במקום עשרה בתנאים שיהיו קצת יותר נוחים.

החרדי הזה לא נטש את כור מחצבתו. להפך, הוא מביט לאחור באהבה. קשה לו לראות (למשל) פגיעה בקודשי ישראל - ויחד עם זאת הוא נחוש להתקדם, להבטיח לילדיו עתיד טוב יותר ולא רק במובן הרוחני.

ואם כך הוא, למה החרדי הזה מאיים על הפוליטיקאי החרדי, שהוא לרוב שלוח אחת החצרות הגדולות (אצל האשכנזים) או מועצות רבנים (למשל בש"ס)? כי קשה לנהל אותו לא רק בחיי היום-יום אלא בעיקר בקלפי.

נכון שבודדים בלבד מקרבו יצביעו עבור מפלגה בראשות בני גנץ (עוד פחות מזה ליאיר לפיד, קל וחומר לעבודה-מרצ... אגב, גם לא לליברמן, למרות היותו ימני), אבל רבים יצביעו למפלגות הימין: מי לליכוד ומי לרשימת ימין קיצוני יותר - ובלבד שלא תהיה מזוהה מדי עם הכיפות הסרוגות, זרם שעדיין נתפס יריב בקרב היהדות הדתית.

אם אין חולק על קיומו של ציבור כזה, שחותר למגע עם ההוויה הישראלית, מדוע הוא אינו עובר בכור ההיתוך המרכזי שלה, צה"ל? ראשית - מעצם השם הזה, כור היתוך, נובעת מעין "התבוללות". איך אומרים חלק ממי שמבקשים למנוע גיוס של חרדים או נשים: בצד אחד (של השירות הצבאי) ייכנס כזה, בצד השני יצא אחר (הנימוק הוא אותו נימוק, בין אם הוא נשמע מפי רב דתי לאומי במכינת עלי, נגד גיוס נשים או אם הוא מפי רב חרדי נגד גיוס בחורי ישיבה).

כלומר, חלק מהפתרון נעוץ ביכולתו של הצבא להבטיח למתגייסים חרדיים שמירה על אורח חיים חרדי גם משהם במדים. נכון, הוא לא יכול להבטיח שברכבת בדרך הביתה הם לא יישבו, ר"ל, בקרון אחד עם חיילות (אגב, זה נכון גם לבחור ישיבה שחוזר לבית הוריו ברכבת), אבל הוא צריך להבטיח להם (למשל) שאימון הבוקר שלהם לא יועבר על ידי מד"סניקית בחולצת טריקו קצרה.

אני יודע שחלק מהקוראים החילוניים זועק עכשיו בהתקוממות נגד מה שנראה כדיכוי מגדרי, אבל אם רוצים לגייס יותר צעירים חרדים, מוכרחים לייצר עבורם מסגרת הולמת ולא להטיח בפניהם אג'נדה ליברלית, מנומקת ואולי אף מוצדקת ככל שתהיה.

נניח שהצבא מסוגל למצוא פתרונות הולמים, שחלק גדול מהם קיים כבר עתה, מדוע אנו לא רואים תורים של אלפי חרדים (לפחות) בפתח הבקו"ם?

פה הוסיפה הפוליטיקה החרדית חטא על פשע. התחקיר של יוסי מזרחי בחדשות 12 (שלא הפתיע מאוד את מי שמצויים בפרטים), חשף איך משמרים תלמידי ישיבות "על הנייר".

לחלק מאותם "תלמידי ישיבה" יש סגנון חיים שלא היה מבייש גם את הפרחח החילוני הגדול ביותר, אבל הם רשומים כתלמידים - יותר כסף למוסד שמעיד עדות שקר כי הם נמנים על תלמידיו - ועבורם, פטור חוקי משירות צבאי מפרך והזדמנות לא רק "לעשות חיים", אלא גם לעשות לביתם - ב"שחור" כמובן.

באופן כזה משמרים כוח פוליטי שרק מגביר את תלות המצביעים בעסקנים, על חשבון ביטחונה וכלכלתה של מדינת ישראל. אין בין זה ובין לימוד תורה דבר וחצי דבר.

אם נחתוך מתהליך התקשורת בין הציבור החרדי לכלל הציבור את המתווכים, כלומר, את מי שעסקנותם הפוליטית אומנותם, ונקיים שיח ישיר, יתפלאו חרדים רבים שלימוד התורה הוא ערך חשוב גם עבור רבים ממי שלא ממש מקפידים על קלה כחמורה. למה? כי זו הייתה מדורת השבט של הסבא-רבא הקולקטיבי של כולנו. בין אם היה חסיד או מתנגד.

רוח התורה שרתה לא רק על הגדולים שברבנים, אלא גם על מי שהעמידו את עמודי התווך של התרבות הישראלית העכשווית, מש"י עגנון ועד נתן אלתרמן. כל עוד מדובר בעילויים שבעילויים, אין לרבים מהחילוניים לאפשר להם מסגרת תומכת - שיהגו בה יומם ולילה וימיתו עצמם באוהלה של תורה ולא עם אפוד ונשק. בדרישה הזאת ימצאו החרדים לא מעט בני ברית להשקפתם בקרב הציבור החילוני.

זאת ועוד: גם אם יבקשו להרחיב את המעגל הזה ולכלול בו לא רק את האליטה, כדרך שנוהגת המדינה בכישרונות יוצאי דופן בתחום הספורט למשל, יש בהחלט על מה לדבר: אפילו לי, חילוני מוחלט, חשוב יותר לטפח את מי שייפתחו את ההגות היהודית יותר משחקן ספסל במ.ס אשדוד. אדרבא: יוענקו ללומדי התורה פטורים על פי קריטריון נדיב.

אבל אחרי כל אלה, נשאל: מה עם השאר, למה שלא יתגייסו? כאן רובץ - לא חלק מהאשמה אלא כל כולה, על כתפי עסקני הפוליטיקה החרדית. מי שפטור מחובת גיוס (גם אם לא לפי חוק ייעודי, הלכה למעשה), חזקה עליו שיישאר בבית - למה לו לגזור על עצמו שירות מפרך ומחייב (גם ביחידות העורפיות של צה"ל) למשך שלוש שנים - ועוד מי-יודע-כמה שנות מילואים? ואם במקביל הוא גם מקבל תקצוב כדי לא לשרת, קל וחומר שלא ילך לצבא.

את המנהג הבזוי הזה הכל כך לא הוגן ולא הגון, ביקש בג"ץ להפסיק, למנוע מהמדינה להמשיך למסד בכל מני חוקי גיוס למראית עין, שאינם אלא חוקי השתמטות. לא פגיעה בערך לימוד התורה יש כאן, כי אם שאיפה לשוויון בפני החוק.

ראינו אתמול כבר כמה כסילים שביקשו להציג את המחלוקת כהתנגשות בין תורה בת אלפי שנים למדינה ציונית בת כמה עשרות שנים. אין איוולת גדולה מזאת: דוד המלך, נעים זמירות ישראל, היה גיבור חיל שזכה למעמדו בתולדות ישראל, בין היתר, גם בזכות צבא חזק שהגן על קיומו הפיזי של עם ישראל ולא רק על קיומו הרוחני.

גם שיבת ציון נולדה בימי המקרא, ואגב שיבת ציון:, בית המקדש השני העלה דמעות בעיני הקשישים, בעליבותו לעומת בית המקדש הראשון שזכרו מנעוריהם - רוצה לומר, גם המדינה היהודית הציונית (שחובה עלינו לזכור שהיא בבחינת פלא ונס, דווקא באחת משעותיה הקשות ביותר) אינה מושלמת! אבל מי שרוצה לקחת חלק בבניינה, לא יכול להסתפק בשליחת פוליטיקאי סקטוריאלי לכנסת פעם בארבע שנים, אלא חייב לקחת חלק בהווייתה - וזו, חברים, עוברת בבקו"ם.

מניסיון של הורה לבת שמשרתת עתה בצבא, אחרי שאחותה ואחיה עשו זאת לפניה, אני יכול להעיד שזה לא קל. שולחן השבת שלנו, זה שאני עמל עליו במטבח (כן, במשפחה שלנו זה ככה - לאט לאט נכיר...) יהיה תמיד חסר בלעדיה, בשבתות שאותן היא "סוגרת" בצבא - וזה עוד לפני הדאגה לשלומה וביטחונה, בעידן שבו גם נשים צעירות משרתות בקרבת הגבול, לפעמים אף מעבר לו.

הנה דאגה אחת שתחסך מכם, שכן אפילו המתווה השוויוני ביותר שמונח על השולחן, לא כולל גיוס של נשים חרדיות (אגב, אני לא רוצה להשלות אתכם באשר לכוונותיי - אולי גם על זה נצטרך לדבר ביום מן הימים - אם הבנות שלי יכולות, כך גם שלכם).

למה? כי ברור שחברה שצריכה לעבור תהליך כה מהפכני צריכה את הזמן כדי להסתגל אליו. להזכירכם: בצבא ההגנה לישראל מדובר, לא בצבא הצאר שבה לחטוף ילדים יהודיים מזרועות הוריהם. גם אם יש מי שנוח להם לצבוע את המהלך בצבעים המכוערים הללו.


הדרך לגיוס שווה, זה שמכונה בטעות "שוויון בנטל" (אפילו בין חילונים אין כזה), עוברת לא רק בחקיקה ולא רק בעצירת כספים - זו נועדה למנוע רק את האיוולת שמאפשרת את קיומם של היושבים על השיבר, על נהרות הכסף, אלה שמפרידים בינינו הרבה יותר מהמדים - בצבע שחור או בצבע ירוק-זית.

הדיאלוג שמוכרח להתקיים בין אזרחי מדינת ישראל החילוניים לאלה המכונים בהכללה "חרדים" על אף שהם רחוקים מלהיות מקשה אחת, חייב להתחיל להתנהל מעל ראשם של העסקנים, של פוליטיקאים בזויים שיותר משמפחיד אותם גיוס, מפחידה אותם האחדות.