אתמול, בערך בזמן שבכנסת התחיל הדיון על הארכת שירות המילואים למשרתים, הנחנו, חבריי ואני, את אבן הפינה לשכונה חדשה שתקום בביתנו בקיבוץ בארי.
מאחר שנוצרה מראית עין של ויכוח אידיאולוגי בין יהודים שומרי תורה ומצוות למי שמוגדרים כחילוניים, חשבתי שכדאי להעמיד על דיוקם כמה דברים, רגע לפני שהשיח המתלהם ישתלט על הדיון:
אני יהודי, אוהב את הדת היהודית במלוא עוצמתה הרוחנית והחפה מפוליטיקה. בכל יום אני משתדל לקיים מצוות של אדם לחברו, מצוות שמחברות בין בני האדם ללא קשר לדעות הפוליטיות, רק כי אנחנו בני אדם.
התורה שניתנה למשה ושנשמרה במשך אלפי שנים הייתה ועדנה בסיס איתן לתפוצות היהודיות בעולם. אין נכון מהמשפט שטבע רבי אלעזר בן עזריה: "אם אין תורה אין דרך ארץ. אם אין דרך ארץ אין תורה. אם אין חכמה אין יראה. אם אין יראה אין חכמה. אם אין דעת אין בינה. אם אין בינה אין דעת. אם אין קמח אין תורה. אם אין תורה אין קמח" (משנה, אבות, ג' י"ז). זה יפה ונכון כל כך - והכל כתוב במקורות, אנחנו רק מגלים זאת מחדש.
עם זאת, נדמה כי שכחנו את מהות הדת שלנו. הפוליטיקה חדרה אליה והרחיקה חלק גדול מהעם מאותו אור צלול ונקי. ערכי הדת ומצוותיה הפכו למילים ריקות מתוכן, כמו בוטים שנשלחים כל יום לפלג את העם, לקרוע אותנו מבפנים - ועוד בנושא שבמשך אלפי שנים היה המאחד הגדול בינינו!
התורה ניתנה במעמד הר סיני, אבל עם ישראל כותב בה מאז פרקים חדשים בכל יום: מאז ה-7 באוקטובר, אנחנו כותבים פרק חדש בתורה, אולי אפילו ספר חדש: ספר התקומה והתקווה של העם היהודי בארץ ישראל. את התורה ואת ישראל נשמור עם נשק, ואת הרוחניות נשאב מהתורה.
בהמשך למובאה מפי רבי אלעזר בן עזריה, אפשר לומר גם על חוק הגיוס: אם אין תורה, אין נשק; ואם אין נשק, אין תורה.
מצווה עלינו להאמין ברוח האדם שתנצח כל מכשול. בואו ונחזור לערכים הבסיסיים שלנו, נחבר את העם ונתחזק מתוך האמונה והרוחניות שנמצאות בלב הדת שלנו. הדת של כולנו.