כדי להיחלץ מהמשבר הביטחוני המעמיק והולך, עלינו להשתחרר מהסיסמה החלולה בדבר "ניצחון מוחלט". ביטחון הוא עניין רציני, לא תרגיל בקורס פרסומאים. כל בר דעת מבין כי אי אפשר לשחרר בכוח את החטופים שממשלת ישראל הפקירה ב-7 באוקטובר וממשיכה להפקיר גם היום. את החטופים נוכל לשחרר רק בעסקה, ואת העסקה, למרבה הצער, יש לקיים עם חמאס. אנחנו יכולים להמשיך להשלות את עצמנו, אך המציאות לא תתאים את עצמה לסיסמאות.
יתר על כן, גם בעולם דמיוני שבו לא היו חטופים, לא היה אפשר לסיים את המלחמה בעזה בניצחון מוחלט. כמו שמבהירים כעת בייאושם גם גורמי הצבא, אי אפשר למוטט את חמאס ללא תוכנית אסטרטגית. בעשור האחרון, תחת מדיניות "ניהול הסכסוך" של נתניהו ושותפיו, חמאס הפך לארגון טרור בעל מאפיינים של צבא סדיר, עם חטיבות וגדודים ומערכים מסייעים. אף שהמערך הלוחם של הארגון ספג מכה קשה, הוא לא ייעלם, אלא ידעך בחזרה לרמה של פעולות טרור וגרילה. המשך שהייה בתוך רצועת עזה, לפי תוכניתם של נתניהו ובן גביר, יאפשר לחמאס לזנב בצה"ל בפעולות טרור, כפי שהיה בימי אזור הביטחון בלבנון, אך בתנאים קשים יותר וברמת קטלניות גבוהה יותר. עד מהרה, הוא עתיד להתעצם מחדש.
גם באיו"ש, למרות שליטת ישראל ולמרות חופש הפעולה המבצעי שיש לצבא, עדיין מתרחשים פיגועים, ועדיין נדרש היקף כוחות ניכר כדי להתמודד עם סכנת הטרור. ובאיו"ש, יש לזכור, צה"ל נעזר במנגנוני הביטחון הפלסטיניים, שאותם ממשלת ישראל משווה לחמאס ועמלה לפרק, בעודה בונה על שיתוף הפעולה הביטחוני איתם.
אז מה נכון לעשות? האינטרס הישראלי העליון ביחס לרצועת עזה הוא לבנות בה חלופה לשלטון חמאס, ובה בעת לבודד אותה מפני סיוע חיצוני של אמצעי לחימה.
לשם ייצור חלופה שלטונית נדרש שיתוף הפעולה של המדינות הסוניות המתונות, בראשן סעודיה ומצרים, לצד ארה"ב ומדינות מערביות אחרות. תנאי הסף של מדינות אלה לסיוע לייצוב המצב בעזה יהיה הסכמה ישראלית לנוכחות של רשות פלסטינית בשטח. מדובר בתהליך שייקח שנים, ובמהלכו יש ליצור ברצועה איים של יציבות - מרחבים שבהם תתקיים פעילות שיקום נמרצת, שתזכה להגנה מצד כוח אזורי. רצוי שמרחבים אלה יתפתחו מתוך מרחבי הגבול עם ישראל, הגבול עם מצרים ומכיוון חוף הים. בזמן שאיי-רווחה (יחסית) אלה מתפתחים, צה"ל ישמר את חופש הפעולה המבצעי הקרקעי בהתאם למודיעין ולכורח המבצעי, אך ללא שהייה קבועה בעומק השטח, עם מינימום חשיפה של נקודות תורפה אופייניות לפעילות ביטחון שוטף, ועם מינימום השקעת כוחות
על מנת למנוע הברחת נשק, יש לוודא שגבול הרצועה עם מצרים נתון לפיקוח של גורם אמין עם יכולת ביטחונית מפותחת, דוגמת הכוח האמריקני שמפקח על יישום הסכמי השלום בין ישראל למצרים, בשילוב אמצעים טכנולוגיים בשליטה ישראלית. גם כאן, קיומו של גורם שלטוני אמין יקשה על חמאס להכניס נשק לרצועה, היות שנשק אפשר לתפוס גם אצל היעד ולא רק בנקודת המעבר. גם יכולותיה של ישראל לסכל הברחת נשק במעגל השלישי, עוד טרם הגעתו לגבול הרצועה, תשתפר בעזרת שיתוף פעולה אפקטיבי עם מדינות האזור המתונות. אם מהלך זה יצליח, איי-היציבות ילכו ויתרחבו, ההשקעה הביטחונית הישראלית תלך ותקטן, ביטחון ישראל ילך וישתפר, ומרחב עוטף עזה יזכה ביציבות הביטחונית ההכרחית לשיקום אזרחי מלא.
כפי שהדברים נראים כרגע, המכשול העיקרי מפני קידום תוכנית שכזו הוא ממשלת ישראל עצמה. רתימת המדינות הסוניות המתונות, כמו גם יצירת מחויבות אמריקנית למהלך, תחייב התנערות מרעיון הסיפוח, והכרה בכך שנוכחות כלשהי של הרשות הפלסטינית ברצועת עזה היא אינטרס ישראלי מובהק. הממשלה הנוכחית לא מסוגלת לעסוק ביום שאחרי, ולא רוצה להתוות עתיד כלשהו לרצועת עזה על 2.1 מיליון הפלסטינים החיים בה - עתיד שבו ישות מתונה, חלופה לחמאס, תשלוט באוכלוסייה ובשטח.
הגישה הנוכחית לא תביא להכרעת חמאס, לא תייצר לו חלופה, לא תביא לשחרור החטופים ולא תאפשר למצות את ההישג הצבאי האדיר עד כה ליצירת חזית אזורית מתונה לשיקום רצועת עזה, ונגד האיום האיראני המתעצם והולך. חלון ההזדמנות הוא עכשיו, כל עוד ממשל ביידן נכון לתמוך במהלך, וכל עוד רישומה של המתקפה האיראנית בליל 13 באפריל עדיין טרי בזיכרון האזורי. מול אווירת הנכאים שהולכת ומשתלטת על ישראל, חייבים להדגיש כי אפשר לבנות עתיד חיובי לאזור. אך לשם כך נחוצה מנהיגות אמיצה, שמסוגלת לגבש חזון מדיני-בטחוני ולהוציא אותו אל הפועל.