בשבת, שבעה באוקטובר, הייתי בחופשה עם המשפחה שלי בזכרון יעקב. בבוקר כשקמנו דודים שלי, בני ה-49 ו-52, אמרו לנו שמגייסים אותם למילואים, ושהם הולכים. אז בת הדוד שלי ואמא שלה נסעו איתנו חזרה הביתה למושב בית הלל, הורדנו אותן בבית שלהן ואנחנו נסענו לבית שלנו. כשהגענו בת הדוד שלי התקשרה אלי ואמרה לי שהם נוסעים לסבא וסבתא שלהן - הן היו שם במשך חצי שנה.
שעה לאחר מכן, כשאנחנו אצל סבא וסבתא שלי אחותי בכתה ולא הסכימה לעזוב כי היא לא ידעה מה יהיה עם סבא וסבתא. היום, אחרי 8 וחצי חודשים, הם עדיין שם, שני אנשים בני 74 ו-76 דואגים לבד לפרדסים ורפת עם יותר ממאה חמישים פרות מול איום חיזבאללה. אני כרגע לומדת בבית הספר נופי ארבל שעשה כל מאמץ לקלוט אותי ומפונים נוספים במהלך שנה. למרות זאת אני מפחדת ולא רוצה להתחיל שם את השנה הבאה, לא רוצה כי אני רוצה את החיים שלי בחזרה, אני רוצה את המורות שאני אוהבת, אני רוצה את החברות שלי שאני פוגשת במקסימום פעם בחודשיים בימים אלו.
נסעתי לבקר בבית הספר הרגיל שלי, המוכר, האהוב, המקום שלי, עינות ירדן. בית הספר ממשיך לפעול מכיוון שיש גם ישובים צמודים לגבול שלא פונו. אבל זה לא אותו דבר, זה לא דומה בכלל. הם לומדים במקלט חנוק 4.5 שעות ביום עם מינימום מורים ופחד בכל אחד ואחת מהרגע שהאזעקה תישמע, ולנסוע לשם באוטובוס בית הספר זה פשוט להיות מטרה ניידת. אז מי שלא מוכן להסתכן ללכת לשם פשוט לא לומד. יש לי חברות שמתחילת השנה לא למדו. כששואלים אותי למה נראה לי שזה קורה, אני אומרת שזה בגלל שאין מי שדואג לנו, אין מי שאומר לנו שיש איך לפתור את זה, מישהו שמציע לנו רעיונות, שעוזר לנו.
מפקירים אותנו. ולאף אחד לא אכפת. אנחנו לבד בזה. הפתרון הוא לצאת לרחובות ולצעוק.
לצעוק שאנחנו רוצים לחזור הביתה.
לצעוק שנמאס לנו.
לצעוק שמפקירים אותנו.
לצעוק שזה העתיד שלנו.
לצעוק שאין לנו מקום אחר.
לצעוק שצריך להחליף את הממשלה כי לא אכפת לה מאיתנו.
לצעוק הכי חזק שרק אפשר.
כי אם אנחנו לא נשנה את זה, זה פשוט לא ישתנה.
הכותבת היא תושבת בית הלל שבצפון, שפונתה לאלמגור