האם אתם יכולים לדמיין איך זה להיות ילד, בן 14, שגר בבית שלא שלו, קם במיטה שלא שלו, לומד בבית ספר שלא שלו ועדיין מצליח להוציא מהחיים את הלימונדה הכי מרעננת שיש? שמי ינון פרוספר אזרן. אני חי בקריית שמונה - אבל מפונה לטבריה כבר שמונה חודשים. כמעט שנת לימודים שלמה. זו הייתה השנה הכי משוגעת שהייתה לי בחיים.
אחרי כמה שבועות של שעמום, סוף סוף הגיע היום הראשון לבית ספר. זה היה אמנם בנובמבר, חודשיים אחרי ה-1 בספטמבר, אבל ההתרגשות הייתה גדולה - ההתרגשות מלראות חברים, ללמוד בכיתה, להכיר אנשים ובעצם לחזור לשגרה שמזמן לא הייתה לי. שלא תבינו אותי לא נכון, לשבת בבית ולשרוף זמן על ספה ומסכים זה כיף אבל גם לזה יש גבול, והאמת שבכל הבלאגן שנוצר חיפשתי את המוכר.
בית הספר היה העוגן שלי, החלון שלי לקריית שמונה, הוא היה איזשהו פתרון לגעגוע. שם פגשתי את החברים מקריית שמונה, את המורים. בבוקר התרכזנו בקראוון שהיה רק שלנו וזה נתן המון כוח להמשך, כי לפעמים שפתאום כשהייתי מסתכל מהצד על כולם, אז לרגע אחד קטן הרגשתי שאני שוב שם בבית הספר שלי, בדנציגר, בקריית שמונה.
התאקלמתי במהירות יחסית לכיתה ולחברים החדשים התחלתי רשמית את העבודה. מחברות, עטים, מחקים, מחשבים ניידים וכל מה שהכרתי מבית הספר בקרית שמונה הייתי עם המון מרץ ומוטיבציה - ופתאום צצים הקשיים, אני פתאום מבין שהחיים של כולם המשיכו ורק שלנו עצרו אי שם בחופש. בסוכות, גילית שאני בפער לימודי ואני מוצא את עצמי בכיתה לא מוכרת, במסלול לימודים לא מוכר, הרגשתי תסכול מצד אחד אבל מצד שני הייתה לי את ההבנה שהקשיים האלו הם יחסית מינוריים לעומת כל מה שקורה במדינה.
החלטתי שאני לא מוותר, ומוציא מהמצב את הטוב ביותר. והחלטתי לעשות הכול כדי להצליח, ועשיתי, התגברתי על הקשיים ועל לוח הזמנים החדש שדרש ממני להגיע לבית הספר בשבע וחצי בבוקר והשתלבתי במסלול היוקרתי ביותר בבית הספר והיתרון הגדול היה - פעם בשבועיים נוסעים ליום לימודים בטכניון בחיפה! זו הייתה הזדמנות שלא הייתי מפספס!
השנה הייתה משוגעת, במהלך כל השנה חברים עזבו חברים הצטרפו והכל בוקר עולה השאלה האם עוד מישהו עזב… תחושת אי הוודאות מחלחלת ומנסים לשמור ולשמר עד כמה שאפשר את הקיים. צוות דנציגר מבלי בכלל לדעת עשה עבורנו את הבלתי ייאמן.
באמצעות קראוון שריכז בו את כולנו, באמצעות סנדוויץ' בוקר פעילויות גיבוש שבועיות, ימי שיא וטיולים הפכנו לקהילה אחת- בית ספרית של דנציגר- קריית שמונה. אני חושב שהכי מרגש היה הטיול האחרון, בית הספר שלנו, דאג להביא את כל תלמידי חטיבת הביניים מכל מקום בארץ באותו היום ובאותה השעה ללונה פארק תל אביב נפגשתי עם חברים שאת חלקם לא ראיתי מתחילת המלחמה, נהנו מכל רגע, אספנו חוויות ונהנו מהיחד שלנו מלאזור אומץ ולעלות על המתקנים הגבוהים אפילו שההרגשה הייתה שעוד שניה - התקף לב!
בסוף היום נאלצנו להיפרד שוב. עייפים - אך מאושרים. זה היה אחד הימים שאני לא אשכח בזמן הקרוב.
אז כן, זאת הייתה שנה משוגעת, וגם מלחיצה, וגם מפחידה קצת, אבל אני יודע שכאשר אני ייזכר בשנה הזאת, אני אשתדל לזכור שעל אף כל הבלאגן והקושי והדברים האיומים היו גם המון נקודות של אור ואושר ושמחה.