וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

חופש גדול? אין דבר כזה כל עוד יש חטופים בעזה

עילי בוטלמן

עודכן לאחרונה: 19.6.2024 / 17:34

תשעה חודשים עברו מאז שפינו אותנו מהבית בניר עוז. בזמן הזה הספקתי לעבור לאילת, משם לכרמי גת, התחלתי ללמוד בבית ספר חדש ואפילו הצטרפתי שם לפנימייה. אבל המחשבות תמיד עם החטופים שעדיין בשבי, והקהילה שאני מתגעגע אליה | טור מיוחד של נער בן 15, חבר קיבוץ ניר עוז

בווידאו: תושבי ניר עוז מגיעים לביתם הזמני בקרית גת/יותם רונן

לפני שאני אתחיל אני רק רוצה לומר שאני רוצה להראות לכם שאנחנו הילדים לא רק בטלפונים ובמסכים כל היום, ואנחנו גם נלחמים על מה שחשוב - להחזיר את החטופים הביתה. ב-7 באוקטובר קמתי בשעה 6:30 מאזעקות, חשבתי שכמו תמיד אחרי שתי דקות נוכל לצאת מהממ"ד ולחזור לישון, אבל לא. אזעקה אחרי אזעקה הגיעו כמה דקות אחר כך, וכבר התחלתי לראות הודעות שיש מחבלים בקיבוץ. ישר סגרנו כמה חלונות שהספקנו וסגרנו את דלת הממ"ד.

בממ"ד היינו אני, אמא שלי ושתי האחיות שלי. כל הזמן הזה היינו מפוחדים, שומעים אותם צועקים בערבית, דופקים לנו על חלון הממ"ד. ניסינו להיות כמה שיותר בשקט, ואני בעודי נער בן 15 מחזיק את ידית הממ"ד כדי לשמור על המשפחה שלי תוך כדי שאני מנסה להרגיע את אמא שלי שלא יקרה לה משהו.

עילי בוטלמן מקיבוץ ניר עוז. באדיבות המצולמים
כבר התחלתי לראות הודעות שיש מחבלים בקיבוץ. עילי בוטלמן/באדיבות המצולמים

בזמן שאני מחזיק בידית אני גם מנסה ליצור קשר עם חברים. הראשון לדבר איתו היה כרמל בכר ז"ל, חבר טוב שלי מבארי. התכתבנו במשך כמה זמן והוא סיים את השיחה ב"תהיה חזק", כמה דקות אחרי הגבתי לו בחזרה והוא כבר לא הספיק לראות.

בזמן שאנחנו נמצאים שעות בממ"ד, ראיתי שיחות והתכתבויות והזדעזעתי מכמות האנשים שמדווחים שנשרף להם הבית בזמן שהם בפנים, ומההודעות על מנותקי הקשר. באזור השעה 12 אנחנו שומעים יריות לכיוון הבית. בזמן הזה חשבנו שנכנסו אלינו מחבלים. אני כבר שלחתי לחברים "אני חושב שזה הסוף, ביי". זרקתי את הטלפון והחזקתי את הידית. כמה דקות אחרי הבנו שרק ירו על הבית ולא הצליחו להיכנס.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

איך הופכים אריזת פלסטיק לעציץ?

בשיתוף תאגיד המיחזור תמיר
עילי בוטלמן מקיבוץ ניר עוז. באדיבות המצולמים
מתגעגע לקהילה. עילי בוטלמן מניר עוז (משמאל)/באדיבות המצולמים

חברים שלי כבר חשבו שנרצחתי, אבל שלחתי להם הודעה שאני בסדר והם נרגעו. בהמשך היום התחרפנתי מהמחשבה למה לא באים לעזור לנו? למה הצבא לא בקיבוץ? 9 שעות שהיו כמו נצח. כל שנייה מלווה בפחד מוות. למה אני צריך לבקש מחברים שלי שיזעיקו עזרה לקיבוץ שלי? למה אני צריך לשמור על הדלת ולהחזיק משהו חד, רק כדי שאני אוכל לגרום למשפחה שלי באיזשהי צורה להרגיש בטוחה?

באזור השעה 18:00 כבר לקחו אותנו לחמ"ל ושם הבנתי את גודל האסון. ראיתי בתים שרופים וכמות אנשים שאף אחד לא יודע מה איתם. רבע מהקיבוץ לא היה איתנו, וזה לא הגיוני שאחרי 257 ימים 120 חטופים עדיין שם, תחזירו את כולם. עכשיו.

השבוע, אחרי 9 חודשים, כבר סיימתי ללמוד בבית ספר חדש, צפית שבכפר מנחם. קיבלו אותנו יפה, ולמרות כל הקושי הכרתי חברים חדשים ומסגרת חדשה. הצטרפתי לפנימייה, וזאת אחת החלטות הטובות שעשיתי. יש לי אנשים שעוזרים לי וחברים תומכים, והצלחתי לחזור למסלול כמעט נורמלי.

עילי בוטלמן מקיבוץ ניר עוז. באדיבות המצולמים
שכולם יחזרו, עכשיו. עילי בוטלמן בהפגנה למען שחרור החטופים/באדיבות המצולמים

ניסיתי ללמוד, למרות שזה הדבר האחרון שהיה לי חשוב בתקופה הזאת. גם בהפקות תיאטרון שעשינו במגמה ניסיתי לשלב את הנושא הזה של המלחמה, וכתבתי מונולוג על המעבר המעורב ברגשות הזה, ובקרוב אנחנו מתחילים את החופש הגדול - החופש שאמור להיות הכי כיף בגלל המסיבות, הנסיעות, הים, החברים - ועם כל זה מגיע העצב של איך אני יכול ליהנות בזמן שיש עוד אנשים חטופים בעזה? אנשים מהקיבוץ שלי, מהמועצה שלי, מהמדינה שלי. איך אני יכול ליהנות בזמן שמתעללים בהם שם? אני מקווה שבחופש הזה כולם יחזרו.

ב-8 באוקטובר בשעה 17:00 צה"ל בא לפנות אותנו מהבית בניר עוז. הפינוי היה בהול - עדיין היה חשש לירי רקטות וחדירה של מחבלים. הספקתי לקחת איתי שתי חולצות, זוג מכנסיים, סנדלים, מטען, טלפון וארנק. צה"ל העלה אותנו על האוטובוסים והדרמנו לאילת למלון ים סוף. הרבה מחשבות עברו לי בראש: מה יקרה איתנו? כמה זמן נישאר באילת? לאן נעבור מפה? מה המקום הזה קשור אלי?

אילת זכורה לי כתקופה שהיה בה גם הרבה כיף. כל יישובי אשכול הגיעו לעיר תוך יומיים-שלושה, וישר התקבצנו יחד כל החברים. היה הרבה חופש. לא הייתה לנו שגרה. קמנו מתי שרצינו.

עילי בוטלמן מקיבוץ ניר עוז. באדיבות המצולמים
מוזר פתאום לחיות בדירה בקומה 7 בעיר. עילי בוטלמן/באדיבות המצולמים

ב-1 בינואר עברנו לבית חדש בכרמי גת. התחושות לקראת המעבר החדש היו מעורבות. מצד אחד הייתה הרבה התרגשות, רציתי כבר מאוד להגיע לבית משלי, לחדר משלי. לחזור לאכול אוכל של בית. לא עוד מזרון זרוק באמצע הסלון. מצד שני עלה בי הרבה פחד ובלבול - איך יהיה? מה יהיה על הקהילה שלי? איך אסתדר פתאום לחיות בדירה בקומה 7 בעיר, אחרי שכל חיי גרתי בקיבוץ.

אני מתגעגע לעבור סתם על המדרכה בשבילים של הקיבוץ, לנופף לשלום לכל אחד שעובר, להחליף מילה או בדיחה עם חבר שפוגש על הדרך. להיפגש כל החברה בבריכה או בחדר אוכל. החופש הגדול אמנם מתחיל אבל זה לא יהיה שלם עד שהמצב לא יחזור לקדמותו, וזה מתחיל בכך שנחזיר את כל החטופים. עכשיו.

הכותב הוא נער בן 15, חבר קיבוץ ניר עוז.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully