הנטייה הפופוליסטית לדון בפומבי בתפקודם של בכירים במערכת הביטחון, ולראותם כאשמים להתרחשותם של אירועים חמורים, פוגעת ביכולת להבין כראוי את הנסיבות שהובילו למתקפת החמאס ולתוצאותיה. נטייה זו פגעה, וממשיכה לפגוע, גם ביכולת למנוע או להקטין את האפשרות להתרחשות אירועים כאלה בעתיד. לכן, בבחינת אירועי 7.10 יש לחרוג מהעניין האישי, ולמקדה בהיבט המערכתי והתודעתי, וביחסי הגומלין שבין הדרג המדיני, ובראשם ראש הממשלה, ובין ראשי המערכת הביטחונית.
אכן, לכשלי המודיעין והצבא היה משקל מרכזי בתוצאות הקשות של התקפת חמאס, אולם מלחמת עזה לא פרצה בגללם. כאחותה הבוגרת ממנה בחמישים שנה היא הייתה "שיאו של כישלון הניתוח המדיני", כהגדרת הנרי קיסינג'ר את מלחמת יום הכיפורים. לכן יש להבחין בין הנסיבות שהביאו למלחמות אלה, שהן תוצאה של התנהלות מדינית שגויה, ובין התוצאות הקשות שלהן, שהאחריות להן נחלקת בין הדרג המדיני ובין מערכת הביטחון.
בשנים הקרובות תתקשה ועדת חקירה לחשוף את המידע הנדרש לבחינת הנסיבות שהובילו למתקפת חמאס ולתוצאותיה, וגם חקירה של מבקר המדינה לא תעשה זאת.
באשר לנסיבות למלחמה, די במדיניות שהכתיב ראש הממשלה לחזק את חמאס ולהימנע מלפעול נגד תכניותיו והכנותיו לתקוף את יישובי עוטף עזה, כדי לקבוע שאחריותו של ראש הממשלה לגבי הנסיבות שהובילו ל-7.10 היא מוחלטת. כך היה גם בתחילת ,1973 כשראש הממשלה התייחסה בזלזול למתווה הנשיא ניקסון וקיסינג'ר למשא ומתן עם מצרים, במטרה להגיע להסכם מסגרת לשלום עד ספטמבר 1973. "הג'וק של קיסינג'ר", כינתה אותו ובחרה להמתין למלחמה על פני האפשרות למנוע אותה.
כישלון המודיעין בהערכת הסבירות למתקפת החמאס לא דורש הוכחה, כמו כישלונו לגבי מתקפת המצרים והסורים באוקטובר 1973. לכן, ב-1973 היה נוח לוועדת אגרנט, ובעקבותיה לרבים, להציג אותו כהסבר לשאלה איך זה קרה לנו. כמו לגבי 2023 זה אמנם קליט, אבל בשני המקרים מתברר כלא נכון. אין זה משנה מה העריכו אנשי המודיעין או הרמטכ"ל לגבי המצרים והסורים, או כחמישים שנה לאחר מכן לגבי "החמאס המורתע". חשוב מה העריך הדרג המדיני, ואיך פעל לאחר ששמע את הערכותיהם, בין אם קיבל אותן ובין אם דחה אותן.
מעריך-העל הוא ראש הממשלה. מערכת שיקוליו מתבססת על מידע רב יותר וראייה רחבה יותר, שלהם נוספים טעמים אידיאולוגיים, מדיניים או פוליטיים, שב-2023 היו לחזק את החמאס כדי להחליש את הרשות הפלסטינית, וגם לשמור על שקט ביטחוני כדי לקדם מהלך מדיני מול הסעודים. לקבוע מדיניות זו זכותו המלאה של ראש הממשלה ומכאן גם אחריותו הבלעדית לכישלונה.
באשר לאחריות לתוצאות: הצבא יוצא למלחמת מנע רק בהוראת הדרג המדיני ."אתה צריך להחליט איך אתה מנהל את המלחמה ואני לא אתחיל אותה רגע אחד לפני שהתנאים יהיו אופטימליים", נאמר קודם ל-7.10 לגבי חיסול כוונות החמאס. מדיניות נתניהו שלא לפעול נגד החמאס נטלה מצה"ל את יתרון היוזמה והותירה אותה בידי ארגון הטרור. גם ב-1973 שיקולים מדיניים ופוליטיים-פנימיים הנחו את גולדה להחליט "להמתין יותר משעתיים בפעולתנו הנגדית" ולא לגייס מילואים בהיקף שנדרש. התכתיב לרמטכ"ל ניתן זמן רב לפני שהמודיעין נכשל להעריך את הסבירות למלחמה. התכתיב שמט מצה"ל את היוזמה והותיר אותו, כמו באוקטובר 2023, חשוף להונאה, להפתעה ולטעויות, ובעקבותיהם לכאוס ששרר במערכת קבלת ההחלטות, גם הצבאית וגם המדינית.
האם ישראל היא אומה שמרבה למנות ראשי מערכת ביטחון כושלים? או אולי הנטייה להתמקד במערכת הצבאית ובגורם האישי שבה מעלימה את העובדה שהכשל הוא מערכתי ותודעתי? ועדת אגרנט כוונה לנהל את החקירה במודיעין ובצבא, ומיקדה אותו בהיבט האישי, ובעקבותיה בשיח הציבורי. יש שנוהגים כך גם היום, חלקם מונחים לכך. המודיעין לא יודע מה יקרה, אלא רק מעריך. אולם הגאווה הארגונית של אמ"ן להיות המעריך הלאומי מונעת את הצניעות והספקנות הנדרשים כשמדובר בהערכה.
לכך יש להוסיף את הנטייה הכושלת, גם אם לעיתים הלא מודעת, להתאים את הערכת המודיעין לגישת הדרג המדיני. אסור שהערכת המודיעין תטשטש את העובדה ש"מעריך-העל" הוא ראש הממשלה. כשלי המודיעין והצבא באוקטובר 1973 ובאוקטובר 2023 גלויים אבל יש להיגמל מהאובססיה למצוא מרפא לכעס בפסילה אישית. כשלים בתפקוד מערכות הביטחון והמודיעין היו בעבר וכנראה שיהיו גם בעתיד. הם חלק בלתי נפרד, הגם שבלתי רצוי, מהפעילות השוטפת ומהישענות לא מידתית על הכוח הצבאי. הם מוחרפים לכאוס, כאשר הדרג המדיני, משיקוליו, נמנע מיוזמה מדינית או צבאית, אינו מורה לצה"ל לפעול כנגד האיום שעומד מולו, ונוטל ממנו את יתרון היוזמה.
ראשי המערכת הביטחונית יסיימו את תפקידם בעתיד הלא רחוק. כהונתם קצובה לתקופה מוגבלת, ומצפונם יקבע אם יקצרו אותה. מן הסתם הם אינם נופלים מקודמיהם, ולא מאלה שיבואו בעקבותיהם. כרגע הם הכרחיים להתמודד עם המציאות הצבאית, עם הפקת הלקחים, וחשוב לא פחות - עם מורכבות היחסים עם הדרג המדיני. לכן יש להתמקד בבחינה עניינית של הכשלים, שמקומה אינו בתקשורת, ואסור לה להתנהל בליווי צמוד של עורכי דין או אנשי יחסי ציבור. עליה להתבצע על ידי צוות נטול פניות, מקצועי ולא משפטי, ולהיעשות על בסיס העובדה שמעריך-העל הוא גם מחליט-העל, ראש הממשלה.
הכותב הוא היסטוריון