הנקמה האיראנית הוגשה קרה

יש עובדה יסודית אחת שנוגעת למלחמת חרבות ברזל, אשר טרם הופנמה כראוי ומשום כך גם משפיעה משמעותית על האופן שבו מנוהלת המערכה: ישראל אינה נלחמת בחמאס במלחמה הזאת אלא בשלוחותיה של איראן: חמאס וגא"פ בסיוע המליציות השיעיות, החות'ים וכמובן חיזבאללה. ליקוי המאורות של המודיעין הישראלי ערב ה-7 באוקטובר אינו מתמצה לפיכך במיס-קונספציה באשר לכוונות חמאס וליכולותיו ברצועת עזה אלא גם באשר למידת המעורבות ולתוכניות הפעולה של איראן בנושא זה.
המנהיגים האיראנים, הידועים כאלופי משחק השח, יזמו את המלחמה, תכננו אותה, הכינו אותה לפרטי פרטים, מימנו אותה, בחרו את הארגונים המבצעים והכשירו אותם לביצוע המשימה. הכול תוכנן בקפידה מראש, לפחות חמישה מהלכים קדימה, כיאה לשחקני שח מנוסים. מולם ישראל פעלה מאז ה-8 באוקטובר בדיוק כפי שהם ציפו מהשחקן היריב.
שלושה גורמים הניעו את איראן ליזום את המהלך למול ישראל: נקמה בישראל על הפעולות המיוחסות לה נגד גורמים איראנים ונקמה כידוע מוגשת קרה; צורך דחוף להסיח את תשומת הלב הבינלאומית מהשלבים האחרונים של פיתוח הגרעין האיראני; והסיבה המרכזית - ההתקרבות בין ישראל לסעודיה בדרך לנורמליזציה בין שתי המדינות. מהלך שהיה אמור לקרום עור וגידים שבועות ספורים לאחר ה-7 באוקטובר. האיראנים ידעו היטב שמרגע שערב הסעודית תצטרף להסכמי אברהם, קצרה הדרך לבניית קואליציה צבאית אזורית נגד איראן - "ברית נאטו השנייה" -, וזהו, בראיית האיראנים, האיום הגדול ביותר עבורם.
לפיכך הוחלט באיראן לגרור את ישראל למלחמת התשה ארוכה ומדממת, ובה בעת להרחיק את האחריות שלהם מהמלחמה. לשם כך החליטו האיראנים להטיל את ביצוע המשימה לא על המריונטה השיעית שלהם בלבנון - חיזבאללה, אלא על הארגונים הפלסטיניים - חמאס וגא"פ ברצועת עזה. בנוסף יזמו האיראנים מסע של הונאה שכלל מסרים זהים ומסונכרנים שהגיעו מחמאס, מחיזבאללה ומטהרן, לפיהם הפלסטינים לא עדכנו לכאורה את האיראנים בתוכניות שלהם ולכן חיזבאללה ואיראן לא מצטרפות למלחמה כוללת נגד ישראל. במלכודת זו נפלו המודיעין ומקבלי ההחלטות הישראלים שקנו את מסע הכזב האיראני.
-אף, שכאמור, מלחמת חרבות ברזל אינה מלחמה של ישראל נגד חמאס אלא נגד שלוחותיה וזרועותיה הארוכות של איראן, ממשיכים בממשלת ישראל ובמערכת הביטחון למדוד את הישגיה וכישלונותיה של המערכה למול המערכים הצבאיים והאזרחיים של החמאס. כחלק מהקונספציה הזאת, ישראל גם נמנעה ממהלך אסטרטגי של תקיפה נרחבת כנגד חזבאללה בלבנון, ובחרה במוצא שנראה יחסית "קל" ומקובל על ארה"ב - לכבוש את עזה.
במילים אחרות: ישראל העדיפה להשקיע את כל משאביה כדי לטפל באיום הטקטי - ולא בזה האסטרטגי או הקיומי. למה הדבר דומה? למצב שבו בסמטה חשוכה אתה מוצא עצמך נתקל בחבורת בריונים שנטפלים אליך, אך בוחר להתעמת רק עם הצעיר - והחלש - שבחבורה ולא עם הבריון שמנהיג אותה. גם אם תכריע את הצעיר האם זה ירתיע את ראשי החבורה?
יש אמת בהצהרתו האחרונה של ח"כ אביגדור ליברמן כי איראן מכינה שואה לישראל וזו עלולה להתבצע בתוך שנתיים, אך אין בה חידוש. כבר בסוף שנות השבעים הגדיר חומייני, אבי המהפכה האיסלמיסטית באיראן, את הכחדת ישראל כמטרה עליונה במעלה. מאז כל מנהיגי איראן שבים ומצהירים על כל במה אפשרית כי זו מטרתם האופרטיבית. ואכן, כאשר לאיום הזה מתלווה יכולת צבאית קונבנציונלית אדירה באמצעות המריונטה הלבנונית של איראןחזבאללה, ובעתיד הקרוב גם יכולת איראנית לא קונבנציונאלית, ישראל מודדת את דימוי ההרתעה שלה מול אוייביה בשאלה האם תשלים את הכחדת שלושה או ארבעה גדודיחמאס שנותרו בעזה.
את האמירות החלולות על השגת "ניצחון מוחלט על חמאס", היו צריכות להחליף מטרות מלחמה ישימות יותר: פגיעה אנושה בכוח הצבאי של החמאס, גביית מחיר כבד מהחמאס והגא"פ בגין התקיפה נגד ישראל, והשבת ההרתעה הישראלית וחיזוקה. היעדים שהוצבו במקום זאת לצה"ל גררו את ישראל למלחמת התשה ארוכה, תוך סיכון מוחשי בכל רגע נתון להידרדרות בזירות נוספות, באופן שיהפוך את האיום הטקטי של החמאס לאיום אסטרטגי ואולי אפילו קיומי לישראל.
התארכות המלחמה מעבר לכל פרופורציה, הנובעת מהצבת יעדי מלחמה לא ריאליים ומהתעלמות מדרישות בנות הברית של ישראל לגבי "היום שאחרי", הביאה לפגיעה ארוכת טווח באינטרסים האסטרטגים של המדינה - במעמדה הבינלאומי של ישראל, בקשריה עם ארה"ב, בצווים והחלטות של טריבונלים בינלאומיים נגד ישראל, ובכך שגררה מהלך בינלאומי לקידום המטרה של הקמת מדינה פלסטינית באופן חד צדדי והכרה בה במוסדות האו"ם. אם רק הייתה בוחרת ישראל להצהיר כי לא תפסול בעתיד הקמת יישות מדינית פלסטינית, ללא התחייבות למסגרת זמנים כלשהי, היה הדבר מביא לנטרול מהלכים בינלאומיים אלה. על ישראל היה ללוות את הצהרתה זו בדרישות ובתנאים ברורים ולגיטימיים כגון: שינוי יסודי במערכת החינוך הפלסטינית, לרבות בספרי הלימוד הפלסטיניים, חינוך לשלום ומניעת הסתה במוסדות החינוך, הכרה של רוב מכריע בציבור הפלסטיני בזכות קיומה של מדינת ישראל, ועוד.
וכאשר אלו הם פני הדברים במערכה המתמשכת, עולה השאלה החשובה מכל, באשר לאסטרטגיית הפעולה אותה צריכה ישראל לאמץ מעתה. אל מול האסכולה הקוראת להמשך המערכה, באופן שיגזור כנראה גם את גורלם של החטופים, יש להציב אסטרטגיה אחרת: על ישראל להבין כי הרתעה אסטרטגית לא תושג על ידי הכחדה של גדודי חמאס ואף לא באמצעות חיסולו של סינוואר והנהגת החמאס ולתאם עם ארה"ב מהלך לסיום מלחמת חרבות ברזל מוקדם ככל האפשר. הרתעה אסטרטגית תושג דווקא על-ידי חתימת הסכם נורמליזציה עם סעודיה והקמת ברית נאט"ו השניה תחת מטריה גרעינית אמריקנית מוקדם ככל האפשר. זהו הסיוט הגדול של איראן וזהו גם ההישג הגדול ביותר שישראל יכולה לייחל לו ממלחמת חרבות ברזל. כדי להביא את ההישג הזה, ישראל תצטרך להתנות את הנסיגה מהרצועה בשחרור החטופים, בחתימה על הסכם נורמליזציה עם סעודיה ובהקמת ברית נאט"ו 2, מול איראן, כמו גם הסדרה בצפון.

בחסות אמריקאית, צריכה ישראל להסכים לנסיגה הדרגתית של כוחות צה"ל, ולהחלפתם בכוחות שיטור פלסטיניים ברצועת עזה שינוהלו בידי מדינות ברית נאט"ו השנייה בפיקוח ובסיוע ישראלי. הרצועה תפורז מנשק, ויחלו פעולות של מדינות ברית נאט"ו השנייה לשיקומה.
הפסקת המלחמה בדרום תסלול את הדרך לסיום ההתכתשות הצבאית גם בצפון ולהגעה להסכם עם חזבאללה על בסיס העקרונות שעיצב המתווך האמריקני עמוס הוכשטיין המתבססים על נסיגת הכוחות הצבאיים של חיזבאללה לקו הליטאני, בהתאם להחלטה 1701 של מועצת הביטחון. נכון לעכשיו, מלחמה כוללת בצפון אינה אינטרס של אף אחד מהצדדים - גם לא של איראן וחזבאללה, ולכן, למרות שהמלחמה מול חזבאללה נראית לפחות עכשיו כבלתי נמנעת, תהיה זאת טעות חמורה להקדים את המאוחר. הדרך הנכונה, איפוא, בשלב זה להשיב את תושבי הצפון לבתיהם הינה בהסדר, ולא במלחמה שתביא איתה נזקים אסטרטגיים בלתי-מבוטלים לעורף הישראלי על תשתיותיו הקריטיות ביותר ובסופו של דבר לא תביא להכרעה אלא להסדר שייתכן ולא יהיה טוב יותר מההסדר שניתן להשיג כעת

ישראל, כאמור, נמצאת בצומת דרכים אסטרטגי. בדיוק משום כך, כל החלטה שתתקבל, וכל בחירה בין שתי האלטרנטיבות של המשך המלחמה ברצועת עזה או סיומה, ישפיעו לא רק על התוצאות המיידיות של המלחמה אלא צפויות להן השלכות אסטרטגיות ואולי גם קיומיות ארוכות טווח על עתידנו כמדינה ועל גורלנו במזרח התיכון.


הכותב הוא נשיא אוניברסיטת רייכמן ומייסד המכון למדיניות נגד טרור (ICT)