לא צריך להיות מתנגד אוטומטי לכל מה שנתפס כאקט של סיוע הומניטרי לתושבי רצועת עזה, כדי לחשוב שמשהו חמור השתבש בשיקול דעתה של מדינת ישראל.
הכוונה היא להודעת צה"ל כי הכריז על מה שהוא מכנה "הפוגה טקטית" שתאפשר העברת סיוע הומניטרי ממעבר כרם שלום לרצועת עזה, כולל לצפונה. ההפוגה תימשך בכל יום בין השעות שמונה בבוקר לשבע בערב. כך על פי ההודעה.
הקשר בין ההודעה לנפילת חיילי ההנדסה והשריון אתמול הוא נסיבתי בלבד, אבל סמיכות האירועים משחקת - ולא בפעם הראשונה - לידי חיזבאללה ומעלה לדיון את השאלה האם מי שמנהל את המלחמה הזאת יודע בכלל מה הוא עושה?
הסיבות שהובילו לפתיחת "מעבר בטוח" לסיוע הומניטרי (אבל גם לטרור, כמובן, כמו כל סדק שנפער ברצועת עזה) הן ברורות - ואם רוצים לצמצם אותן לשתי מילים הרי שאלה יהיו "לחץ בינלאומי".
כלומר: מדינות העולם, בראשות ארצות הברית, לוחצות על ישראל להגביר מאוד את הסיוע ההומניטרי לתושבי הרצועה, הגם שזה הוכח כבר כצינור החמצן המרכזי של חמאס ואולי למאפשר העיקרי של המשך שלטונו, אחרת... בעצם מה יקרה "אחרת"?
הן אנו כבר בחזקת מורשעים בפשעי מלחמה בעיני רוב מנהיגי העולם, צה"ל כבר הוכרז ברבים כארגון טרור, ממש כמו דאע"ש למשל - אז מה כבר יכול להיות גרוע יותר? ובכן, מסתבר שיש: עכשיו מאיימים עלינו בהפיכת הדיבורים למעשים, כלומר לחרם בינלאומי על ישראל. כי זה מה שלמדנו כבר במלחמה הזאת: גם אם רע ומר - תמיד יכול להיות יותר גרוע.
מה עושה ממשלת ישראל? ממהרת להתיישר לפי הדרישה הבינלאומית ולחזק את חמאס, במלחמה שהמטרה הראשונה במעלה שלה (עוד לפני שנוספה החזרת החטופים לראש הרשימה) היא מיטוט חמאס. בסך הכל הגיוני.
תבוסה תודעתית
הקשר לאירוע הקשה מאתמול, זה שבו נפלו שמונת לוחמי ההנדסה הקרבית הוא כאמור נסיבתי בלבד, אבל סמיכות האירועים מובילה לאסון תודעתי: הנה, יאמרו חמאס לעצמם ולמי מתושבי עזה שמתלבט שמא לצאת נגד הארגון: רק אתמול פגענו בישראלים בפעולה התקפית מוצלחת וכבר היום השגנו הגדלה משמעותית של האספקה לרצועה!
קטונתי מלהתווכח עם ההיגיון הצבאי (נניח שהמהלך קונה עוד זמן כדי להשלים את כיבוש רפיח. אבל גם אם כן, מה אז?!), אבל מבחינה תודעתית מדובר במחדל איום ונורא. לא רק פרס מידי לחמאס שנתפס כגמול על הצלחתו להרוג בחיילינו, אלא גם מה שעלול להיתפס כצעד ראשון לעבר הפסקת הלחימה:
בהתחלה הפוגה הומניטרית שיהיה קשה מאוד להחזיר לימי לחימה מלאים (אם תרצו, להפיג את ההפוגה), אחר כך הצעד הבא יהיה כבר הפסקה דה פקטו של הלחימה למשך שאר שעות היממה - והנה מולא התנאי הראשון של חמאס במשא ומתן לשחרור החטופים מבלי שנדרש לתת דבר בתמורה, אפילו לא הוכחת חיים מצדם.
זה מטורף, זה אווילי, זה בלתי מתקבל על הדעת - גם מצד מי שגורסים שיש להפסיק מיד את המלחמה כדי להציל את החטופים ששורדים בקושי כבר יותר משמונה חודשים.
ההודעה האומללה של צה"ל, על פי הוראת הדרג המדיני כמובן, היא לא רק שיא חדש לחוסר ניהול המערכה אלא גם סימפטום כואב במיוחד לחוסר היכולת של ישראל להכריע: לא להודיע על הסכמתה להסדר כואב שייתפס כהפסד, אבל לפחות יציל בתמורה את חיי החטופים, ואם עליהם "ויתרנו", גם לא לעשות את מה שדרוש כדי להשמיד את חמאס, אפילו במחיר פגיעה בבלתי מעורבים, שתקים עלינו עוד יותר את חמת העולם.
פחדנים, נמאסתם
מה עושים בינתיים? "מפסידים בהתנדבות" - גם לא ממגרים את חמאס וגם לא מצילים אפילו נפש אחת מישראל. חברו את זה למה שקורה בצפון, כשמצד אחד ברור שכל עוד לא ספג מכה ניצחת, חיזבאללה מנצח.
מצד שני, כך "מבטיחים" לנו (בהדלפות, שיוצאות ממשרד ראש הממשלה, לא חלילה נוכח פני האומה, שהרי לזה נדרשים יושר ואומץ, שתי תכונות שנסתלקו מההנהגה הישראלית על כלל מערכיה) מהלומה על ראש חיזבאללה עלולה להפוך שכונות בחיפה לעיי חורבות, ממש כמו מטולה ומנרה. כלומר, גם בחזית הצפון אנחנו תקועים בין מה שברור שצריך לעשות למה שברור שלא נעשה... העיקר להמשיך לדשדש, העיקר להתעכב כמה שאפשר בדרך אל ועדת החקירה, אינטרס שלמרבה הצער הוא משותף גם לרמטכ"ל וגם לראש הממשלה.
ובינתיים, היישובים נטושים, רצועת הביטחון שרצינו להקים בלבנון הפכה לרצועה על שם נסראללה בגליל הישראלי, תושבי הצפון מפונים, תושבי הדרום אפילו לא מעזים לחלום על השיבה לבתיהם, חיילים הופכים לחללים, החטופים מתים בשבי ואנחנו מדשדשים.
מדשדשים ומזגזגים, מתעתעים בעצמנו במקום לתעתע באויב, העיקר שבקואליציה עוד שיכורים מחגיגות המעבר של חוק ההשתמטות, ללמדנו שיש גם מנצחים במלחמה הזאת שבה כולנו מפסידים.