שמונה חודשים בדיוק לאחר הטבע הנורא ב-7 באוקטובר, נתקלו משפחות החטופים המותשות בחומה בצורה בכנסת. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ניסה להתחמק מלפגוש אותם וטען שהם עושים "קמפיין ציני", וח"כ פינדרוס צעק על אם של חטוף שהיא "עושה פוליטיקה" ו"רוצה להפיל את ביבי". זו לא הפעם הראשונה שבה השניים פונים באופן מבזה למשפחות החטופים, שהיחס אליהן ממילא חרג מזמן ממחלוקת על מדיניות: הוא כולל התעלמות ממשלתית מופגנת, כולל ממשפחותיהם של חטופים שנרצחו, שלא זכו לשיחת טלפון מראש הממשלה או משריו; גלגולי עיניים; צעקות והשתקות בוועדות הכנסת; ויריקות, צעקות ומכות ברחוב. ובבסיס כל זה, הכישלון הממשלתי הנורא שגורם ליותר מ-100 חטופים להינמק בשבי חמאס שמונה חודשים אחרי חטיפתם, במה שנראה כמו חוסר עניין וגרירת רגליים בניסיונות לשחררם, בעסקה או בלחץ צבאי. התנהלות זו הביאה את הממונים על שחרורם בדרג המבצע, כמו גם משפחות חטופים שתמכו בתחילה במדיניות הממשלה, לצאת נגדה בתקיפות.
מהיכן מגיעה האכזריות הזו? מה הקשה את ליבם של אלה שביכולתם לקבוע את גורלנו? לא במקרה סמוטריץ' ופינדרוס נודעו בעמדה האולטרה-נצית שלהם כלפי הפלסטינים, אפילו ביחס לציבורים שמהם צמחו. שניהם רואים בכל גילוי חמלה, אפילו כלפי ילדים פלסטינים חפים מפשע שנהרגים, סימן לחולשה. הם דורשים "להשמיד" את ערי הפלסטינים בעזה, והם כמובן לא היחידים.
בתקופה האחרונה כל ניסיון להשמיע ביקורת נגד הרוקדים על הדם ברשת, שצהלו למראה המשפחות שנשרפו ברפיח, נחסם מייד במשפט החז"לי "המרחם על אכזרים, סופי שיתאכזר על רחמנים". קשה למצוא פוליטיקאי או משפיען ימין שלא שלף אותו בתגובה לכל גילוי שמץ אנושיות או רציונליות כלפי תושבי עזה. כך, בדיקה בגוגל טרנדס מעלה כי השימוש בביטוי זה הגיע בחודשים האחרונים לרמתו הגבוהה ביותר אי פעם, וסמוטריץ' ופינדרוס הם רק שניים מהפוליטיקאים שהשתמשו בו לאחרונה.
יש הרבה מה לומר על היחס לחפים מפשע כ"אכזרים" ועל ההקשר שבו המשפט הזה נאמר. בספרי המדרש השונים הוא מובא כביקורת על המלך שאול, שה"רחמנות" הצבועה שלו באה לידי ביטוי בכך שלאחר שהרג וטבח באנשי עמלק, כולל הנשים והילדים, הציל דווקא את מלכם. מאוחר יותר גילה שאול אכזריות כלפי חפים מפשע, וטבח בכהני נוב מכיוון שחשש שהם מסייעים לדוד. הרחמנות שעליה מובעת הביקורת איננה הרחמנות האנושית הפשוטה, אלא "רחמנות" מזויפת של אינטרסים נכלוליים, שאכן מובילה לאכזריות כלפי רחמנים כשהאינטרס מורה שיש בה צורך. ובכלל, אותם חז"ל אמרו גם ש"כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו" ו"כל המרחם על הבריות - מרחמים עליו מן השמיים, וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמים עליו מן השמיים" - משפטים שמשום מה מצוטטים הרבה פחות.
אבל מעבר לכל זה, אפשר לראות איך בימים אלה מתקיים בנו הניסוי אכזרי שמוכיח שההפך הוא הנכון. האכזרים לאלה שאינם מבני עמם, שצוהלים למראה סרטון המראה פלסטינים חפים מפשע העולים באש וכותבים "חג שמח", ונאנחים בסיפוק למראה משפחות שנמחקות, ילדים שהופכים ליתומים והורים שמאבדים את ילדיהם, הופכים אכזרים גם נגד בני עמם.
יש חפיפה מדהימה בין הצוהלים למראה ההרג, המתנגדים לסיוע הומניטרי לתושבי עזה, אלה הדורשים נקמה גדולה ועקובה מדם אף יותר, לבין המתנגדים הקולניים והתקיפים ביותר לעסקת חטופים ואלה המבזים את משפחות החטופים. נכון, המחיר שישראל אמורה לשלם במסגרת עסקה כזו הוא מחיר כבד, אבל בשלב זה, כשברור שהחטופים מתים בסבל נורא בזה אחר זה, כשראשי מערכת הביטחון ממליצים על חתירה מהירה לעסקה, ולמראה היחס המחפיר מצד הממשלה וחלקים מתומכיה כלפי משפחות החטופים, אי אפשר לפטור את המחלוקת רק בטיעונים "מקצועיים".
אף שיש מי שליבם מלא בדאגה לחטופים ובכל זאת מתנגדים לעסקה, יש רבים, גם בקרב מקבלי ההחלטות, שליבם גס בהם והם מוכנים להקריב אותם למוות אכזרי תמורת מה שנדמה בעיניהם כהשבת הכבוד הלאומי וכ"ניצחון מוחלט". אלה, כמו שראינו, הם ברובם המוחלט אלה שמתנגדים ליחס אנושי לתושבי עזה. בגסות רוח וחוסר רגישות מוחלטת, מפזר שר האוצר סמוטריץ' אמירות כמו "החזרת החטופים היא לא הדבר הכי חשוב"; השר לביטחון לאומי בן גביר לא מוכן להיפגש עם משפחות חטופים, והצביע גם נגד העסקה שהחזירה לישראל יותר מ-100 ילדים ונשים תמורת מחיר פעוט; ומעל כולם עומד ראש הממשלה נתניהו, שפעם אחר פעם מואשם בידי שרים וראשי גופים ביטחוניים, שיושבים איתו בחדרי מקבלי ההחלטות, בכך שהוא ממסמס את העסקה, מסרב לנקוט גישה אקטיבית בניסיון להגיע אליה ובאופן כללי נראה כמי שאין לו שום רצון שתושלם.
לכל אלה מתלווה גם היחס הקר והמשפיל שמקבלות משפחות החטופים משרי הממשלה ומחברי הקואליציה, וליריקות, קללות, ומכות ממפגיני ימין.
לא לחינם יש חפיפה גבוהה מאוד בין שתי הקבוצות, מתנגדי העסקה ומתנגדי הסיוע ההומניטרי. לא כל מתנגדי העסקה הם כאלה, אבל רבים מדי מהם, כמו גם רבים מדי מאלה התומכים ביחס לא אנושי לתושבי עזה, מתייחסים בזלזול לחיי אדם ורואים בהם כלי משחק בידיהם של כוחות גדולים מהם - בידי אידיאלים נשגבים לכאורה, שרומסים את בני האדם הממשיים שנושמים לידינו כאן ועכשיו ושחייהם מונחים על הכף. אדם שבשם אידיאלים לאומיים או דתיים צוהל למראה תינוק שעולה באש, יגיע מהר מאוד לנכונות להקריב גם את אחיו ואחיותיו שלו, שנאנקים ונאנסים ונהרגים בשם אותם אידאלים. משעה שניתן לאכזריות להתפשט בנפש, היא אינה מבדילה בין ידיד ליריב, בין אויב לחבר, בין אח לרחוק. מעתה אמרו - כל המתאכזר לאחרים נעשה אכזר לבני עמו.
הכותב הוא סמנכ"ל קרן ברל כצנלסון וחבר בשמאל האמוני