רגעי האופוריה שחווה עם ישראל בסוף השבוע האחרון, עם חזרתם של ארבעת החטופים מעזה לישראל, הם בדיוק מה שהיינו זקוקים לו כל כך - התגשמות תקווה ושבירת ייאוש מתמשך של חודשים רבים. לא נשארה עין אחת יבשה כשיצאו התמונות מבתי החולים, ובהן רואים את החטופים שלנו מתאחדים עם משפחותיהם.
גם באולפנים לא הצליחו להסתיר את ההתרגשות, והפאסון ששמור למגישים ופאנליסטים ברגעים דרמטיים נשבר לנוכח הבשורות - ניר דבורי התקשה לדבר, וערד ניר, בדמעות ובקול רועד מהתרגשות, אמר את מה שכבר חודשים לא נאמר בקול ברור וצלול, בטח לא מפי ראשי המדינה: כל הכבוד לצה"ל.
על רקע הביקורות שהטיחו פוליטיקאים בשבועות האחרונים ברמטכ"ל וראשי הצבא, הפעולה של סוף השבוע היא גם אמירה של המערכת הצבאית לפוליטיקאים: מספיק עם הפוליטיקה הקטנה, תנו לנו לעבוד, תנו לצה"ל לנצח.
מ-7 באוקטובר ועד היום מהדהדים קולות הנרצחים והשורדים מקיבוצי העוטף וממסיבת הנובה, ששאלו ברגעי האימה: איפה צה"ל? איפה הצבא החזק שלנו? איפה המטוסים? איפה הטנקים? איפה החיילים שלנו? הקולות שלהם בשידור חי, ספונים בממ"דים ומתפללים לעזרה, עדיין מלווים אותנו, ונדמה שייקח למחדל הצורב הזה עוד שנים רבות להגליד. מאורעות השבת ההיא עיצבו את התחושה שאיתה מסתובבים לא רק התושבים שהותקפו, אלא עם שלם, תחושה שאין לנו על מי לסמוך, אף אחד לא יבוא להציל אותנו בזמן מתקפה אכזרית, ועלינו להגן על עצמנו.
מעבר לרגעי הנחת שבהחזרת החטופים, הפעולה המוצלחת של צה"ל, שב"כ והימ"מ, שאיבד את אחד ממפקדיו הנועזים, החזירה קצת את הביטחון בצבא שלנו. היא החזירה לשולחן את הערכים הישנים שעליהם בנוי האתוס הצה"לי, שלפיהם לא מפקירים שבויים בשטח. פתאום חזרנו להיות ישראל הישנה והטובה, ישראל שיש לה צבא נועז ויצירתי שעושה את הבלתי ייאמן. ולמרות שזה אולי אמור להיות מובן מאליו, במציאות של אחרי 7 באוקטובר הוא ממש לא כזה.
ומכאן אנחנו חוזרים לקרקע המציאות, ולהבנה שלא יהיו לנו עוד הרבה הזדמנויות שכאלה לחלץ חטופים במבצע הירואי. צריכים לדבר על עסקה. בכל הדיונים והשיחות לגבי עסקת חטופים, תמיד עלתה מהמתנגדים לעסקה השאלה: מה יקרה ביום שאחרי העסקה, כשנשחרר מאות ואולי אלפי אסירים ביטחוניים עם דם על הידיים חזרה לעזה? מי מבטיח לנו שלא נקבל 7 באוקטובר חדש?
התהייה הזאת לא נולדה משום מקום, היא משקפת בעיקר את חוסר הביטחון שיש לאזרחים בישראל מאז 7 באוקטובר ביכולת של צה"ל להיות שם כשצריך אותו, להגן על מי שצריך ולתקוף איפה שצריך. ואולי התשובה, או לפחות חלק ממנה, התקבלו בסוף השבוע, כשבמבצע הירואי צה"ל והימ"מ פרצו בתיאום לשני בתים בשכונת נוסיראת בעזה, ושלפו משם בגבורה ארבעה חטופים שלמים ובריאים.
פתאום חזרה הגאווה הלאומית, פתאום ראינו שאפשר לסמוך על הצבא, פתאום הבנו שאולי הלקח נלמד והמסקנות הופקו, וצה"ל של היום הוא לא צה"ל של 7 באוקטובר. ואם הם הצליחו להגיע לחטופים בלב עזה, הם יצליחו להגיע לרוצחים בלב עזה ביום שאחרי. זה הזמן לומר: שחררו את החטופים בעסקה ותנו לצה"ל לנצח.
הכותב הוא יועץ תקשורת, מומחה בניהול משברים וקמפיינים