אחרון הנביאים, מלאכי, מתאר מצב רוחני לא פשוט בקרב העם. בין השאר הוא מאשים את שבט לוי ואת הכוהנים בתוכם בכישלון בשליחותם - "הכשלתם רבים בתורה". מצד אחר, הוא תוקף את המתרחקים מעולם האמונה מתוך טענות כי "שוא עבוד אלקים". מי שמתייצבים לצידו במאבק הקשה הזה הם "יראי השם וחושבי שמו", ביטוי מרגש עד עצם היום הזה. אני חייב להודות שתסכולי עמוק מהלכי רוח דומים בארצנו עתה. יש תחושה כאילו נציגים רבים המתיימרים לייצג את היהדות ואת שומרי המצוות מתכנסים מדי כמה ימים ובודקים במה עוד אפשר לעוות ולהקשות. חלקם מסכנים את בטחון המדינה באמירות קיצוניות וחסרות אחריות; אחרים ממשיכים להתעלם מהצורך החיוני לשנות לחלוטין את הסדרי הגיוס הנוגעים לציבור החרדי; ויש מי שמפריעים בכל פעם להביא לשינוי לטובה בפעילותה של הרבנות הראשית.
מעבר לכך, ההתעלמות של מנהיגים פוליטיים שומרי מצוות משאלות מוסריות וערכיות קשות הנוגעות לשלטון הנוכחי אינה ניתנת להבנה ולהכלה. דבריו החמורים של הנביא מלאכי צריכים להדהד באוזני כל אלה שבתוכנו אשר חשים בקרבם את יראת השם ומבקשים לפעול ברוח התורה, ובוודאי אלה שאמורים לייצג ולהנהיג אותנו בדרך זאת.
הפער בין הציבור הרחב לבין מנהיגיו בכל מה שנוגע למסירות ולהגינות הולך וגדל. לכך יש לצרף גם את הזילות בשימוש הציני במושגים אמוניים שונים כדי להעניק לדמויות פוליטיות מסוימות מעמד מיוחד, כביכול. בפועל, דמויות אלה אולי ראויות לתואר "סלבס", אבל בוודאי לא מנהיגים. האם אדם ותיק ומנוסה כאריה דרעי אכן אינו חושב בליבו שהמחיר המוסרי של המשך השלטון הנוכחי נוגד את דרישות היהדות להגינות, לקדושת חיי אדם ולקירוב לבבות? האם השר סמוטריץ' עושה חשבון נפש עד כמה עמדותיו הבוטות, כולל בנושא הרפורמה המשפטית, הרחיקו או קירבו את הצורך באחדות העם ואת הכמיהה לתורת ישראל? האם השרים מטעם אגודת ישראל אינם חשים שהתעלמותם מהרגש של רוב מכריע בציבור, המחייב שותפות חרדית גדולה יותר בנטל הביטחון, אינו גורם לביזוי תורת ישראל?
בצד השני, נמצאים אלה שמתוך תסכול (די מובן) כלפי מה שתואר לעיל, אבל גם מתוך שטחיות רבה ויוהרה, מביעים גם הם זלזול בוטה בתורה. לגביהם, כל מי שמתייחס אליה באמונה וברצינות הוא בוודאי פרימטיבי. אותה תורה ואותו תנ"ך שבלעדיהם כל התרבות המערבית לא היתה מתפתחת, בדרכה; אותם מקורות הקובעים את מעמדו המיוחד של האדם שנברא בצלם אלוקים ואת הפלא של אחריות האדם למעשיו; אותו ספר שנושא בדפיו את שפתנו ואת מולדתנו. כמה פעמים עוד אפשר להתייחס בזלזול לאופן שבו התורה מתארת את יסודות הבריאה בלי לנסות להעמיק בכוונותיה? כמה פעמים עוד אפשר שלא להתפעם מעומק ומפלא נבואותיה? ב"מלאכה" לא מכובדת זאת, בולטים בעיקר אלה המתיימרים להיות אנשי רוח וכמה מבעלי הטורים הקבועים בעיתונות. הם נטפלים לאמירות טיפשיות של פוליטיקאים המתיימרים לייצג את הדת ומתעלמים מהפלא של תורת ישראל, שבו הכירו גדולי עולם כניוטון וכמייסדי ארה"ב.
מלאכי מסיים את הנבואה הישראלית שבתנ"ך עם תזכורת על "תורת משה עבדי" ועם "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". הצד האופטימי בדבר טמון בעובדה שהאדם בכלל, והיהודי בפרט תמיד היו בסכנת כישלון ולא רק עתה. הפלא הגדול מתרחש כנראה כשאין אנו נכשלים בתפקודנו הערכי. החלק הפסימי הוא שבכל הנוגע לקיום ריבונות יהודית בארץ ישראל, אין לנו זכות ואין לנו את המותרות להיכשל עד כדי כך.