אפילו כשעוסקים במחדל הגדול בתולדות מדינת ישראל, אי אפשר שלא לחייך כשמגלים שגם הפקת הלקחים, כמו כל דבר בצה"ל, מתחלקת לשלושה חלקים.
שלושה פרקים מרכזיים, עם לא מעט סעיפי משנה, יש לתחקיר הצבא על אסון ה-7 באוקטובר ומה שאירע לפניו, במהלכו ולאחריו: החלק הראשון, אליו ייחשף הציבור בערך בעוד חודש - ולמשך חודשיים (יולי-אוגוסט) יהפוך בוודאי ללא מעט כתבות מגזין באשר יהיו בו עשרות פרקים פוטנציאליים של "עובדה".
הוא יחל מהקרב על קיבוץ בארי, כולל האפיזודה המכונה "הבית של פסי" והחלטתו השנויה במחלוקת של תא"ל ברק חירם. לא נקל ראש חלילה, לא בקרב הזה ולא באחרים שנחקרו ונחקרים - ויובאו לעיון הציבור. מה כן אפשר לומר כבר עכשיו? ראשית שיש לתת גם לגדולה שבפאשלות בעת קרב, את הנחת הכדורים השורקים מעל לראשי המחליטים. יחשוב כל אחד מאתנו על סיטואציות שבהן היה צריך לקבל הכרעות קשות בימי חייו - ויכפיל באלף.
כאן חלק מהשורה התחתונה כבר כתובה עוד בטרם נחשפנו לראשונה: החלטות פיקודיות-מבצעיות תחת אש הם נושא לתחקיר לצורך ביקורת בונה, לא לשם הטלת אשמה, בטח שלא דופי.
מה עוד יהיה בחומרים, עוד מבלי לעיין בהם? לא מעט עלילות גבורה מטורפות של יחידים ומסגרות קטנות, לחלקן כבר נחשפנו. אלה יהיו נושא למורשות-קרב עתידיות ולציונים לשבח. אלא שכבר למדנו שגבורתו של היחיד (או של כוח קטן) מתגלה כאשר המערכת כושלת. כאשר הכל הולך חלק, אין צורך בגיבורים אלא בסך הכל במנהלים טובים.
גנץ יוצא נקי?
החלק השני של התחקיר הצה"לי, אליו ניחשף החל מהמחצית השנייה של חודש אוגוסט, יעסוק במה שזכה כאן לכינוי "הקונספציה": איך נוצרו התנאים שהובילו לתפיסת הביטחון השגויה, שעלתה לנו במחיר שאין כבד ממנו, עוד עולה - ולמרבה הצער נדמה כי התשלום האחרון שלנו בגינה עודנו רחוק.
זו אחת הנקודות המרתקות, בהיותה בתווך, בלב הממשק בין הדרג הצבאי למדיני. צבא ההגנה לישראל אינו חצוף עד כדי כך שיטיל אחריות על מקור הסמכות שלו: שרי הביטחון וראשי הממשלות לדורותיהם (למה ללכת סחור סחור? מדובר בעיקר באיש אחד שמידת אחריותו היא המעניינת ביותר את כלל הציבור).
מה כן יהיה שם? יובאו מועדים בהם המליץ הצבא כך או אחרת וכאלה בהם הובאה עמדתו בפני הגורמים המדיניים, יעשה כל אחד מהקוראים חשבון פשוט.
הדבר המעניין ביותר בנושא זה הוא ציר הזמן: החקירה הצבאית נפתחת בשנת 2018. ניסיונות להבין למה כך היה עלו בתוהו. מבחינת צה"ל זהו הקו בחול, שהרי אי אפשר לחקור ולצלול בנבכי ההיסטוריה עד אין קץ. הנה כמה הסברים אפשריים למועד הזה של תחילת החקירה.
הסבר אחד, שאפשר בהחלט לקבל הוא שמדובר במועד תחילת העברת הכספים לחמאס. גם זה לא מדויק: העברת הכספים החלה מיד עם סיום צוק איתן, אבל הפורמט של מזוודות כסף מזומן תמורת שקט, הפרוטקשן שלא מנע מהעבריינים לשרוף את העסק, החל בערך בתקופה זו.
הסבר נוסף, מטריד הרבה יותר, הוא שמדובר במועד שמשאיר מחוץ לחקירה את מי שהיה רמטכ"ל והיום מועמד לראשות הממשלה, בני גנץ - ומוציא באופן סביר גם את מחליפו בתפקיד, גדי איזנקוט, שהחקירה נפתחת סמוך לתקופת סיום כהונתו.
אודה שאיני יודע שאכן כך היה, אבל אם יטען מישהו את הטענות האלה, יצטרך צה"ל לספק הסבר טוב יותר שלא מצטמצם למשהו כמו "צריך להתחיל איפשהו".
את כל הנושא שבפרק הזה, אגב, אפשר לסכם מראש - שהרי נאמנים על כולם דבריו של נתניהו עצמו, שהסביר בדרך שאין מפורשת ממנה מדוע עם כל הכבוד לאחריות הדרג הצבאי - ואף המדיני - עד לרמת שר הביטחון, הרי שיש רק אחראי-על אחד, שמידת אחריותו אינה מוטלת בספק: ראש הממשלה. זה לא אנחנו אמרנו, לא הרצי הלוי ולא איזנקוט או אפילו גנץ, אלא בנימין נתניהו בכבודו ובעצמו.
ליל ה-7 באוקטובר
החלק השלישי עוסק בלילה הנורא שבו עדיין אפשר היה להציל "מקו השער" כמעט את כל קורבנות ה-7 באוקטובר, הלילה שבין ערב שמחת תורה לבוקר הנורא של החג. למה אחרון? גם כאן אין אלא לחשוד: זו נקודת היציאה המועדפת על הרמטכ"ל, הרצי הלוי.
הלילה הנורא ההוא, שבו נדלקו כרטיסי הסים אבל כבו מערכות ההתראה וקבלת ההחלטות, נוגע לאחריות הישירה של רב אלוף הלוי לאירועים. לזכותו של הרמטכ"ל ייאמר שלקח אחריות מיד, אבל גם כאן יש חשיבות מכרעת לעיתוי המשמעות המעשית של אותה לקיחת אחריות: למלחמה תמלא כבר שנה, אנו נהיה סמוכים לתקופת החגים - וזו תהיה נקודה נוחה (עד כמה שכבר יש כזו, בנסיבות) להלוי לומר: "כאן כשלתי, אני מבקש להגיש את התפטרותי".
מיד אחר כך ידברו על השנים היפות (בלי ציניות) שהקדיש להגנה על מדינת ישראל ובסופו של דבר הוא יתרחק אל השקיעה עם ענן אשמה שירחף לעד מעל ראשו, אבל בלי צלקות משמעותיות על גבו.
הנאשם בתפקיד השופט
אלא שעם כל הכבוד לשלושת הפרקים, כמו גם לעובדה שתחקיר עצמי והסקת מסקנות הם חלק מד.נ.א של כל ארגון בריא, בוודאי ארגון צבאי, הרי שיש טעם לפגם בכל הסיפור הזה מתחילתו ועד לסופו. "ועדת חקירה צה"לית" היא רעיון רע מאוד, כך יודע כל מי שמבקר בשגרה את האופן שבו נבנה ומנוהל תקציב הביטחון.
צה"ל משחק כאן לידי כל מי שמבקשים למנוע מהציבור את הדבר שמגיע לו בדין: חקר האמת על ידי ועדת חקירה ממלכתית ובלתי תלויה. נכון שצה"ל לא "התחיל". התחילה "סביבת" ראש הממשלה שפתחה פרצה שקראה למבקר המדינה. משכך היה, ובצה"ל הרגישו שתופרים להם תיק, הם הזדרזו למנות חוקר חיצוני בדמות רב אלוף במיל' ושר הביטחון לשעבר, שאול מופז.
אלא שכאן הקימו השופרות כזה קול צעקה, שהתכנית נגנזה. אלא שאבוי? מה קיבלנו במקומה? מופז הוא אולי בשר מבשרה של המערכת, אבל הוא לפחות גורם חיצוני, קצת פחות תלוי. במקום זאת קיבלנו תחקיר עצמי על מלא. חבל.
עם כל האהבה הגדולה לצה"ל, שבכל פעם שנכתוב עליו כאן נדגיש שאין לנו צבא אחר, אבל יש לנו אינטרס קיומי שיפרח, ישגשג, יתנהל בחוכמה וייטיב לשמור על כולנו, אי אפשר שאחד משני הנאשמים המרכזיים (צה"ל והדרג המדיני) יישב לא על ספסל הנאשמים אלא על כס השיפוט.
בקרב הזה, שמתנהל כבר מהיום הראשון בין הדרג המדיני לצבאי, יש רק מפסיד אחד: עם ישראל שמצפה לשמוע את האמת על האסון הגדול ביותר שקרה למדינתו הריבונית. למרבה הצער, הפך הקרב הזה למאבק בין ימין לשמאל, כאשר הימין מצדד בממשלה והשמאל, בצבא.
לכן אסור גם למי שחושבים שבנימין נתניהו הוא שורש כל רע, להיאחז - מראש או בדיעבד - בגרסת הצבא. בעצם היותה היא תשחק לידי כל מי שמבקש למנוע ועדת חקירה ממלכתית ואמינה.