צבא שיש לו מדינה? הנה התפקיד הכי חשוב של הרמטכ"ל הבא

החודשים האחרונים עם העימות המתוקשר בין הדרג המדיני לצבאי בשאלת האחריות למחדל שהוביל למלחמה, חילק אותנו שוב לשמאל וימין. מי שמבקשים להטיל את האחריות על הממשלה לבדה, שהרי ראש הממשלה המכהן הוא זה שבמילותיו שלו הגדיר במדויק מיהו האחראי העליון לכל הצלחה או כישלון. לעומתם מי שנותרו נאמנים לראש הממשלה המכהן, מבקשים להתנער מאותה קביעה מפורשת ולהטיל את האחריות על ראשי הצבא.

בתווך, בין אלה לאלה, עומדת קבוצה נכבדת של מי שחושבים שגם אם הא בהא תליא, הרי שלדאבוננו האסון הוא כה גדול, עד שיש מספיק אשמה לכולם: האחריות העליונה רובצת (תמיד!) על הדרג המדיני, בעוד האחריות האופרטיבית היא של הדרג הצבאי. כלומר, בדבר אחד הצליח נתניהו: לגרום גם לרוב השפוי שבאמצע לבחור צד.

המציאות הזאת הולידה כמה עיוותים: כך למשל אנשים שלא לבשו מדים מימיהם מאשימים בתבוסתנות את מי שלחמו בעוז לאורך שנים. לעומתם יש מי שמזדעזעים מהמחדל הצבאי-גרידא שבאופן התגובה של צה"ל למתקפה (כל אותן שעות ארוכות וארורות שבהן היו תושבי הנגב המערבי חשופים לרצחנות המחבלים), אבל דבקים ברמטכ"ל, הרצי הלוי, רק בגלל "שהוא לפחות לקח אחריות, לא כמו ביבי".

בוויכוח הנואל הזה (שהרי במחדל אשמים גם המדינאים וגם מפקדי המערכת שנתפסה במערומיה) יש לצבא יתרון אחד: אותו לא ניתן להחליף בבחירות. זה לא שאפשר לבחור עכשיו צה"ל שיהיה יותר ימני או שמאלני ולהקים תחתיו גוף ביטחוני אלטרנטיבי. אבל דווקא משום כך הוא חייב להיות זהיר שבעתיים ולשמור על הנכס היחיד שיש לו שהוא יקר יותר מכל סעיף או רכיב בתקציב הביטחון: אמון הציבור.

כפי שחשף הבוקר אלי אשכנזי, בפיקוד הצפון התרחש מגה-פיגוע. תודה לאל לא כזה שגובה קורבנות בחיי אדם, אלא כזה שבו הוכיח צה"ל שהוא אינו מבין את תפקידו - עת השתלחו קצינים בכירים, בראשם אלוף פיקוד הצפון, אורי גורדין, באביחי שטרן, ראש עיריית קריית שמונה.

לפני שניכנס לעובי הקורה, נקדים לדברים את הפתיח הקבוע לביקורת על צה"ל: צה"ל הוא הורינו לפנינו ואנחנו בתורנו וילדינו (וכך הלאה) אחרינו. אין לנו צבא אחר ועל כן כל ביקורת על הצבא חייבת להיות בבחינת "נאמנים פצעי אוהב", כלומר ביקורת בונה ולא השתלחות. ואחרי כל זה, הדרך שבה נהגו בפיקוד צפון בראש עיריית קריית שמונה היא לא פחות מביזיון.

לא רק מפני שמה שהוא שאל אותם, שאלות ביטחוניות שאתגרו אותם, אך נמצאות על הקשת הלגיטימית של נושאים שנדונים בין רשות צבאית לאזרחית, היה לגיטימי, אלא בעיקר מפני שאופי התשובה חשף "באג" בהיררכיה במדינה דמוקרטית, לפיה הצבא משרת את נבחר הציבור, ולא להפך.

כן, זו אמת שחשוב לזכור גם בשעה שבה חל פיחות מטורף בצמד המילים הזה "נבחר ציבור". אלא שלפחות ברמה המוניציפלית זה נכון: לא מדובר בחבר כנסת שאיש לא הכיר ונכנס במקום ה-19 של רשימת מפלגתו לכנסת באמצעות קבלני קולות, טיפס מעלה בעזרת החוק הנורבגי שבמסגרתו שרים התפטרו מהכנסת, הפך לסגן-שר לענייני כלום ושום דבר - ועתה הוא מתהלך באולפני הטלוויזיה כטווס: "אשרי, נבחר ציבור אנוכי" (עם יד על הלב, כמה פעמים בחודשים האחרונים ראיתם באולפן פלוני אלמוני וליד שמו התואר "ח"כ" ותהיתם: "מי זה לעזאזל?!").

לא ולא: במישור השלטון המקומי נבחר ציבור, בוודאי במעמד של ראש עיר, הוא מי שאשכרה נבחר על ידי תושבי עירו כדי לנהל את ענייניהם, זה מקור הסמכות שלו - וגם אם קצינים בכירים אינם כפופים לו ישירות, הרי שהם חייבים לו דין וחשבון על הנעשה בתחומי הרשות המקומית שבהנהגתו.

מנבחרי ציבור לאמון הציבור, שהוא הנכס החשוב ביותר, יותר מכל טיל מתקדם(!) שיש לצה"ל בארסנל. במובנים רבים אנחנו משלמים עד היום את מחיר השבר הקודם בין העם לצבאו. הכיצד?

אחרי מלחמת יום הכיפורים נפל באחת מעמדם של מי שאחרי הניצחון המזהיר של ששת הימים, עלו כאן למדרגת אלים-חיים. מה שהחל כהלם הפך לנתק שהתחיל אחרי המלחמה, אבל התבטא ביתר שאת לאחר "מלחמות לבנון" וביניהן - האינתיפאדה (גם כאן לצערנו יש ראשונה ושנייה). זה לא היה מרד ולא סרבנות, אלא תופעה לפיה אנשים טובים שהתנדבו בשירות הצבאי שלהם ליחידות הכי קרביות, "נשרו" אט אט ונגרעו מסד"כ המילואים, עוד בטרם הגיעו לגיל השחרור המקובל ביחידתם.

הם לא עלו על בריקדות, אלא פשוט הגישו פעם אחת ולת"ם כסטודנטים - ונענשו (ביחידת המילואים שלי היה מקובל להעניש חיילים-סטודנטים שהסתייעו כחוק במוסד הוולת"ם - ועדה לתיאום מילואים, רק בגלל שהכבוד של המג"ד הגדיר שמי שזקוק לחופשה, חייב לסגור את זה ישירות מולו ולא באמצעות ועדה...), אחר כך הלך לכל אותם 35 ימים רק כדי לספוג נזיפה במקום העבודה (או נזק בלתי הפיך כעצמאי) אחר כך כבר הלך לרופא ההוא והתלונן על לחצים בחזה - ובזה זה נגמר.

התקשורת מעלה על נס (בצדק!) את מי שלא מוכרחים ובכל זאת מתנדבים לשירות מילואים, אבל הם היוצאים מן הכלל שאינם מעידים עליו: המספרים העצומים שמתבטאים בחוסרים של לוחמים קרביים בצה"ל נמצאים לא רק אצל מי שלא התגייסו (כלומר, החרדים) אלא בקרב מי שקיבלו, כחוק, תעודת שחרור ממילואים.

גם מי שסבור שמבחינה מוסרית מוכרחים לבסס כאן שוויון בנטל, שוויון בפני החוק - בטרם תהפוך השתמטות למכת מדינה, אם תימשך החלוקה הבזויה בין מי שאשכרה משליכים נפשם מנגד לבין מי שמתים רק כמטאפורה באוהלה של תורה, לא יכול להתעלם מהמספרים העצומים של חיילים קרביים-לשעבר שאינם משרתים עוד במילואים.

לא יהיה זה הוגן להחיל את דיאגנוזת הבלבול בסמכויות רק על צה"ל. אנחנו פוגשים אותה גם במשרדי הממשלה. לתשומת ליבו של שר הפנים משה ארבל, שהיה זה שהתלונן על היחס המזלזל של מפקדים בכירים בפיקוד הצפון לראשי הרשויות, בעיקר לראש עיריית קריית שמונה: גם במשרד שלך, משרד הפנים, יש לא מעט בעלי תפקידים שהפכו ממשרתי ציבור לרודפי שררה שמתעמרים באזרחים.

יחד עם זאת, במקרה של הצבא זה מסוכן במיוחד. אתמול חשפה כאן ליאת רון שכוחות הצבא מונעים מכוחות הכיבוי לפעול כנגד השריפות בצפון. החשש של מערכת הביטחון מובן: כל עוד נגרם נזק לרכוש, אפשר להמשיך ולנהל את מדיניות ההבלגה הנפסדת והרופסת מול החיזבאללה. אבל אירוע עם מספר הרוגים רב חלילה, עלול להגדיר מחדש את אופי הלחימה: במקום המגננה (שעוד תיזכר כבכייה לדורות) יהיו חייבים לעבור להתקפה - ואם יש משהו שצה"ל של ימינו לא התברך בו מספיק, הרי זאת חתירה למגע...

העובדה שחקלאים שעבדו בפרך במשך שנים כדי לזרוע חלקת שדה או לנטוע ולטפח מטע, מביטים בעיניים כלות בפרי עמלם (תרתי משמע) עולה בלהבות, היא מבחינתם הפגנה שצריך לפזר, דליקה שמוטב לאפשר לה להשתולל. מה אכפת לגנרל? הן בסך הכל מדובר בחקלאי או בתיירן שמשלם מכיסו המחורר את הפנסיה שתעמוד לו לכל ימי חייו.

ומוטב שנעצור כאן, שהרי אנחנו במלחמה וכבר אמרנו - אין לנו צבא אחר. אני לא מכיר את האלוף אורי גורדין. יתכן מאוד שהוא קצין עתיר זכויות, איש רב פעלים שזכותו ואף יכולותיו עוד יגנו על כולנו, אבל בתקרית עם ראש עיריית קריית שמונה הוא הסגיר הלך רוח של חוסר הבנה, שלמרבה הצער שותף ללא מעט לובשי מדים בדרגים הבכירים.

כל זאת על רקע "התלכדות-זירות", לא - לא במובן של לבנון ועזה, אלא במובן של זהות האינטרסים המשותפת והמסוכנת שנוצרה בין הרמטכ"ל וצמרת צה"ל לראש הממשלה: הרצון המשותף והמאחד להרחיק ככל האפשר בין אירועי ה-7 באוקטובר לבין ועדת החקירה. או במילים אחרות: גרירת רגליים שתדחה ככל האפשר את סיום המלחמה (וכפועל יוצא מכך את תחילת החקירה).

לכן "רמטכ"ל-הבא" יקר: יש לך משימות רבות וחשובות - מהפצצה האיראנית ועד המפגע היחיד שחורש רעתנו מעבר לגדר רעועה, אבל אם יש לך משימה אחת שבה חובה עליך להצליח, אחרת יתערער כל בסיס קיומנו במקום הזה, הרי שהיא שיקום האמון בין העם לצבא - ובבקשה אל תתבלבל בין האהבה שלנו ללוחמים לבין האמון במי שמפקדים עליהם, אמון שהולך ופוחת ככל שמתקדמים לדרגים הגבוהים.