שחור לבן: רובי הראשון

מאת אורי בר-שביט

השנה היא שנת 1963. אהוד ברק בן ה-21 הוא קצין צעיר ומבטיח בסיירת מטכ"ל, אריק שרון בן ה-35 מטפס מעלה מעלה בסולם הדרגות הצה"לי והעולם הפוליטי בישראל גועש סביב התפטרותו של ראש הממשלה דוד בן גוריון. עולם הכדורגל סוער לא פחות, הפועל פ"ת זוכה באליפות המדינה בכדורגל בפעם החמישית ברציפות והעונה נחתמת בדרבי חיפאי חם, שמתקיים לפני יציעים גדושים בקרית אליעזר. הפרס למנצחת- גביע המדינה.

הניצחון הגדול של הפועל בדרבי השני של עונת 2000-2001, מעבר להיותו תצוגת כדורגל מרשימה, היה אחת ההפתעות המרעישות של העונה. על רקע מה שהציגו הקבוצות על כר הדשא, דווקא השוק בו נתפס הניצחון של הפועל מלמד יותר מכל על מאזן הכוחות הנוכחי בעיר. בשנות ה-60 לעומת זאת, חיפה הייתה אדומה, אדומה ממש.

זלטקו צ'ייקובסקי היוגוסלבי, שהגיע ב-1958, הכניס לקבוצה נורמות מקצועיות, יצחק אנגלנדר הנהיג את הקבוצה ממרכז השדה, אברהם גינזבורג (מלך שערי הקבוצה בכל הזמנים) ושלמה לוי (מלך שערי הדרבים) קרעו רשתות, אבל הכוכב הגדול ביותר של הקבוצה היה הקיצוני השמאלי שלה, רובי יאנג. היום, כמעט 38 שנה אחרי אותו גמר, עדיין זוכר יאנג היטב את אותו דרבי גמר ומחשיב אותו כמשחק הדרבי הגדול ביותר בו השתתף.

יאנג אמנם לא מצא את הרשת באותו משחק, אך שער יחיד של שימחה אורן הספיק להפועל על מנת לזכות בגביע בפעם הראשונה בתולדות המועדון ולפתוח בחגיגות פרועות בצורה האופיינית למועדון לאורך כל שנות קיומו- ארוחת ערב במסעדה של מנחם שיטרית, אוהד שרוף. הכותרת שפיארה את העיתון בבוקר שאחרי הייתה: "אל, אל, הפועל, אורן הגואל". הזכייה בגביע הייתה סיום מתוק של אחת העונות הקשות היותר שעברו על הקבוצה עד שנות ה-80, עת עונות קשות היו לחם חוקו של המחנה האדום בחיפה.

הפועל חיפה סיימה את הליגה במקום ה-15 והייתה אמורה לרדת לליגה א' (הליגה השניה דאז) ורק התפוצצות שערורייה של הטיית משחקים הובילה את יו"ר ההתאחדות, אריה שריג, לבטל את ירידתה. בעונה העוקבת שיחקו בליגה הלאומית 15 קבוצות, כשכל שבוע זוכה קבוצה אחרת לשבת חופשית.

רובי הנער התגורר בבת גלים ורק בדרך המקרה הגיע דווקא להפועל. מרבית חבריו בשכונה היו דווקא בצד של מכבי, אך גזה פוקס (האח של אלי) ורמי לוי (היום סגן ראש העיר) הקימו קבוצת כדורגל בבית החרושת בו עבד אחרי שעות הלימודים והוא מצא את עצמו לובש חולצה אדומה של הפועל "שמן". כבר בצעירותו בלטו מהירותו ורגלו השמאלית האימתנית של הנער, אחרי שנתיים בליגה למקומות עבודה הוא הצטרף לנוער של הפועל חיפה ומהר מאוד מצא את עצמו בקבוצת הבוגרים.

"לקחנו באותה עונה את אליפות הצפון וכהצגה מוקדמת למשחק של הבוגרים, שיחקנו מול גדנ"ע יהודה מת"א. כבשתי כמה שערים וזלטו צ'ייקובסקי הודיע לי להתחיל להגיע לאימונים של הבוגרים. המשחק הראשון שלי היה ידידות נגד הפועל ר"ג, ניצחנו 3:7, כשאברהם גינזבורג (4) ושלמה לוי (3) כובשים את השערים".

משחק הדרבי הראשון שלו היה חוויה מיוחדת- "התחלנו רע ובמחצית פיגרנו 3:0. מנהל הנמל עבר בין השחקנים והבטיח לנו שאם אנחנו לא מפסידים את המשחק, אז שלמה לוי, שהיה מובטל, יקבל ג'וב. שלמה רצה להראות שהוא יכול להבקיע מתי שהוא רוצה, הבקיע 3 שערים והמשחק נגמר בתיקו 3:3. אבל הוא לא היה בחור שאוהב לעבוד וויתר על הג'וב".

היום כשאומרים רובי בחיפה מתכוונים לשפירא, אבל אז כל ילד שרק למד לדבר, ידע מי זה רובי יאנג. יאנג היה חלוץ מהסוג שלא הכירו אז בארץ, שור אמיתי, חזק ומהיר, שאהב את המשחק והבין אותו באמת. במשאל רחב היקף שנערך בין אוהדי הפועל חיפה לפני כשנה, נבחר רובי יאנג כ"כדורגלן המילניום" של הקבוצה, כשהוא מקדים בפער גדול את ג'ובאני רוסו. צריך לזכור כמובן שיאנג, בניגוד לרוסו וכוכבים אחרים, לבש לאורך כל הקריירה שלו חולצה של מועדון אחד בלבד- הפועל חיפה.

גם בנבחרת הפך יאנג לכוכב וקפטן וזה בימים בהם רק עצם ההגעה לנבחרת מחיפה, היה משימה כמעט בלתי אפשרית. במדים הלאומיים גם כבש את השער הכי זכור שלו, שער שעד היום מזכירים לו אנשים, כל פעם שהוא מגיע לביקור בארץ.

נבחרת ישראל, בהדרכת מנדי, שיחקה אז במוקדמות הגביע העולמי. השנה הייתה 1961 והיריבה הייתה איטליה. היה זה משחקו השני בלבד של יאנג בן ה-19 בנבחרת, לאחר שבמשחק הבכורה שלו הוא בישל 3 שערים, בדרך לניצחון 2:3 על חבש. אבל איטליה, עם מאלדיני (האבא) וטרפאטוני, הייתה סיפור אחר.

55 אלף צופים מילאו כל פינה באצטדיון ר"ג וכמעט גרמו לרעידת אדמה, כשנחום סטלמך נגח כדור קרן שהוגבה לרחבה פנימה וקבע 0:1 לישראל. 5 דקות מאוחר יותר קיבל רובי יאנג את הכדור במרכז המגרש, התקדם אתו במהירות, העביר כדרכו לשמאל ומ-25 מטר שיחרר כדור אדיר, ששפשף את החיבור השמאלי ונעצר רק ברשת של בופון (עוד אבא), 0:2 מדהים לישראל.

45 הדקות של המחצית השניה נדמו לשחקני הנבחרת ארוכות מאוד. "אז לא עבדו אצלנו על כושר, מאה המטר של המגרש נראו לנו פתאום כמו מאה ק"מ. האיטלקים צמצמו ל-2:1 וב-10 הדקות האחרונות, לא נשארה לנו עוד טיפת אוויר והם הבקיעו עוד 3 שערים". כבר אז, עוד הרבה לפני "השפיץ של הנעל", הייתה נבחרת ישראל טובה בעיקר בכמעט.

בעונת 64-65 הייתה זו מכבי חיפה, שהסתבכה בתחתית ולקראת משחק הדרבי בין הקבוצות, הגיעו אל רובי יאנג שמוליק קדום וג'וני הארדי, שלמדו אתו בוינגייט וביקשו ממנו קצת התחשבות. המשחק היה נוקשה למדי ובמצב של 0:0 פסק השופט פנדל לזכות הפועל. חברים או לא, על המגרש רובי יאנג לא ספר אף אחד- "ליאון קיוביק היה הבועט הרגיל שלנו, אבל הוא היה מסתובב תמיד עם השחקנים של מכבי, אז אני ניגשתי ישר ולקחתי את הכדור".

הכדור הלך פנימה, הפועל ניצחה 0:1 ושבוע לאחר מכן, פגשה הקבוצה את יריבתה של מכבי בתחתית- בית"ר ת"א. שחקני מכבי פנו ליאנג עם בקשה נוספת לעזרה, שהפעם דווקא נענתה. הוא כבש אחד משני שערים בניצחון 0:2, אבל זוכר מהמשחק במיוחד את הרגליים הכואבות אחרי המשחק, זכר לכניסות ה"מעודנות" של האחים חליבה. למכבי חיפה זה כבר לא עזר והיא ירדה בפעם הראשונה (מתוך 2) בתולדותיה, לליגה השניה.

העונה שבאה אחרי זה, אולי בזכות השחרור מהמתח של הדרבים, הייתה לדעת יאנג העונה הטובה ביותר של הקבוצה באותם ימים. מינדה יובאנוביץ' היה המאמן, הקבוצה שיחקה כדורגל טכני וקבוצתי, עם בני הדודים יאנג (ויקטור בצד ימין) באגפים, כבשה בצרורות וחתמה את העונה בריצה מדהימה בגביע. אחרי ניצחונות על מכבי ת"א ומכבי נתניה, ניצחה בגמר את שמשון ת"א 1:2 וזכתה בגביע בפעם השניה. היה זה פיצוי הולם להפסד באותו מעמד שנתיים קודם לכן, מול מכבי ת"א.

גמר הגביע נערך בבלומפילד ואחרי 90 דקות ללא שערים, נכנס המשחק להארכה. רובי יאנג העלה את חיפה ליתרון עם נגיחה מ-16 מטר, אבל מכבי השוותה. שיטת ההכרעה בבעיטות עונשין עדיין לא יושמה אז והקבוצות נפגשו למשחק חוזר, שוב בבלומפילד. הפעם דווקא מכבי עלו ל-0:1, אבל ויקטור לבית יאנג קבע את תוצאת המשחק- 1:1 ושלח את שתי הקבוצות למשחק שלישי, הפעם בקרית אליעזר.

היציעים הכילו בקושי את 20 אלף הצופים שלא נרתעו ממזג האוויר החורפי והיו מוכנים לחגיגות הזכייה בגביע. הפועל חיפה אכן כבשה שער מוקדם ועלתה ל-0:1, אך צמד של מכבי (קדמי ועסיס) הפך את התוצאה ושלח שיירה צהובה לחגיגות בכביש החוף. לשאלה בדבר הרגשתו היום לגבי אותו משחק, הגיב יאנג ב-"מה אפשר לעשות". אותו גמר גביע זכור מאז כ"גמר הגביע המרתוני".

ב-1969 עזב יאנג את הפועל חיפה לטובת לימודים בארה"ב. אחרי 5 שנים, החזירו אותו הגעגועים לכדורגל לעוד שנתיים בקרית חיים תחת יענק'לה גרונדמן (גביע שלישי ואחרון בתולדות הקבוצה ב-74) ולאחריו סטלמך. לאחר מכן פרש מכדורגל והפך לחלוץ פרשני הכדורגל בטלוויזיה, לצדו של יורם ארבל.

מחוץ לכדורגל, לא היה מספיק מה שיחזיק את יאנג בארץ והוא עבר להתגורר באופן קבוע בארה"ב. מזה 28 שנה הוא אחראי על מחלקת הספורט בבית ספר בלונג איילנד ומאז 1984 הוא מנהל קייטנה, בה שוקה פלג, חברו לימים ההם בהפועל חיפה, מאמן את קבוצת הכדורגל. בין לבין הוא מאמן את קבוצת הנשים של "קווינס קולג'" ומקפיד להתעדכן במה שקורה בעולם הכדורגל בארץ. השנים הארוכות מעבר לים הרגילו אותו לתרבות הספורט האמריקאית והפנאטיות סביב הכדורגל בישראל נראית לו היום מעט חסרת פרופורציות.

את השיחה עם רובי יאנג ניהלתי יממה וחצי לפני שריקת הפתיחה בקרית אליעזר. פרפרים בבטן לקראת הדרבי, הוא הודה שכבר לא היו לא, אבל אמריקה או לא, במוצאי שבת הוא נכנס לאתר האינטרנט של הפועל חיפה מוקדם מהרגיל ומה שראה נתן לו בטוח סיבה טובה לחייך לשארית סוף השבוע שלו. מופתע סביר להניח שהוא דווקא לא היה. אמנם בן דודו ויקטור, האחראי על העדכונים מארץ הקודש, ברח ערב המשחק לים המלח לקראת הקטסטרופה הצפויה, אך רובי, גם אם קצת מנותק, טרח להזכיר שבדרבים החיפאיים שהוא זוכר, "הקטנות בדרך כלל יוצאות גדולות" ונשמע אופטימי למדי. הימור המילניום של שחקן המילניום.