ברשותכם נתחיל דווקא מהחלק הכי עצוב בסיפור הזה: 125 משפחות שלא יכולות להפסיק לחשוב לרגע על הזוועות שעוברות על יקיריהן במנהרות חמאס. חלקן כבר יודע שאין להן לחכות אלא לגופות, רובן כבר מותש, צרוד מחודשים ארוכים של צעקות ברחובות. כך הן נעות בין תקווה לייאוש, מבלי להבין שאינן אלא כלי משחק בידי כוחות ששמים את טובתם לפני טובת העניין.
נתחיל במי שהיה גיבור "פרשת השבת", ג'ו ביידן. ישראלים רבים שמאסו בנתניהו, מאשימים אותו שהוא מונע רק משיקולי הישרדות פוליטית. יכול מאוד להיות שזה נכון, אבל מצחיק לראות את אותם אנשים בדיוק שמים בקצה השני של קשת ההישרדות הפוליטית את ג'ו ביידן.
ייאמר מיד: מדובר בנשיא אמריקני רב זכויות, אוהד ישראל, שייך לדור שלצערנו הולך ונכחד של אמריקאים שמרגישים מחויבות אישית כלפי מדינת ישראל וביטחונה. רק שאחרי שאומרים את כל הדברים הללו - ולא חלילה בציניות, צריך לזכור שאין אדם נבחר לנשיאות ארצות הברית רק משום מידותיו הטובות. כלומר, גם פוליטיקאי ישר יחסית, הוא קודם כל פוליטיקאי.
המשימה הפוליטית של ביידן היא להיבחר מחדש בעוד חמישה חודשים - ועד כה המשימה הזאת, שאינה קלה מלכתחילה, הופעת להיות קשה ומאתגרת בכל יום שחולף.
מלכוד 22
המלחמה בעזה, הגם שהיא מעסיקה את האמריקאים פחות מאשר מצטייר לעיניים ישראליות, היא מעין "מלכוד 22" עבור ביידן, שיודע שאפשר שהבחירות הקרובות יוכרעו בהפרש זעום של כמה עשרות אלפי קולות.
האינסטינקט הראשוני של הנשיא האמריקאי היה לחבק את ישראל מעומק נבכי הזיכרון המשותף ההוא עם גולדה מאיר ו"הנשק הסודי". זה הוליד את נאום ה"דונ'ט" ושימוש בביטויים כמו "עם ישראל חי", שהמסו כל לב בקרבנו.
אז התברר לו לתדהמתו (באמת!) שלא כולם רואים את המדיניות הזאת בעין יפה. במערכות בחירות ברורות יותר אפשר היה לעבור על כך לסדר היום: קשה לראות אמריקאי ליברל, גם אם פרו-פלסטיני (סתירה לוגית, אבל קיימת במציאות) בוחר בטראמפ רק כדי להעניש את ביידן על תמיכתו בישראל. מה שכן, הוא עלול להישאר בבית ביום הבחירות - וכאשר אלה אמורות להיות כה צמודות, עלולה להיות לכך משמעות מכרעת.
אז ביידן לבש את גלימת ההומניסט והתנגד נחרצות לפעולה בחיפה, סליחה - ברפיח (הדברים נכתבים לא כדי ללעוג לנשיא הקשיש, אלא בעיקר מתוך חשש שעוד נזדקק גם לפעולות צבאיות בחיפה, עם התקרבות קו האש בצפון...), אפילו הודיע שיעצור משלוח נשק לישראל. מה קרה? הוא חטף מהצד השני.
בצר לו, ביידן ניסה אפילו לשתוק, אבל נוכח החלטת בית הדין בהאג, הוא מפחד להיות זה שייאלץ להטיל ווטו (ממנו יהיה לו קשה להימנע כאשר סנקציות בין לאומיות נגד ישראל יעלו על השולחן) ולצאת הכי פרו ישראלי בעולם... אם כן, מה הוא יכול לעשות?
אז ביידן - שמצד אחד לא יכול לשתוק ומצד שני מאבד קולות בכל פעם שבה הוא פותח את הפה (באופן מדהים, בלי קשר לתוכן הדברים) היה חייב צעד שובר שוויון והגה מהלך גאוני (לפחות כך היה נראה על הנייר): הוא יציע הצעה מרחיקת לכת לשחרור החטופים, כזאת שחופפת ב-90% (אם לא למעלה מכך) את הצעת ישראל, ימוסס מעט את הסיום המוחלט של המלחמה, יקרא לעולם ללחוץ על חמאס, ירמוז שישראל למעשה ניצחה, יכריח למעשה את ישראל לתמוך בהצעה - ואז או שיקרה הפלא והנוסחה החדשה תעבוד, או שחמאס יסרב לה והלחץ הבינלאומי יעבור אליו.
מבפנים ומבחוץ
כמי שמחוברים כל כך אלינו, מדהים לראות לעיתים עד כמה האמריקאים לא באמת מכירים את המציאות הפוליטית כאן. מדובר בהווה מתמשך בין למעלה מ-50 שנה, מאז טבע הנרי קיסינג'ר המתוסכל מכשלון יוזמת השלום המצרית, את המשפט שאומר שלישראל אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים.
למה? כי לכאורה, על פי ההיגיון, נתניהו היה אמור לקפוץ על המציאה כמוצא שלל רב: הנה, מתווה שנהגה בקבינט שלו הופך למדיניות רשמית של ארצות הברית!
גם כאן יש שתי אפשרויות מבחינתו: או חותמת אמריקאית על תעודת ניצחון (כמו שרמז ביידן בדבריו), לצד המראה המרגש של החטופים שבים למשפחותיהם, מה שעשוי להחזיר אליו את המרכז (בואכה ימין לייט) הישראלי.
או לחילופין, מה שסביר יותר להניח שיקרה הוא שחמאס ידחה את ההצעה על הסף וישראל תרוויח לפחות נקודות בדעת הקהל בעולם, נקודות שאפשר להמיר לאורך רוח שיאפשר לו להאריך עוד קצת מלחמה שבקרוב עלול להיות צו בינלאומי שיורה על הפסקתה. מה רע?
רק שאם היה ההיגיון המערבי מטבע עובר לסוחר במזרח התיכון, הרי שכבר מזמן היו לנו שתי מדינות שחיות זו לצד זו בשלום. וביידן, שקוע עד צוואר בניסיון ההישרדות שלו, פשוט לא מבין את המנגנון שמאחורי המאמץ הזהה של נתניהו.
נתניהו חייב להגיב לבייס. הוא חייב לשמוע את זעקות השבר בימין ולהסיט לאט לאט את עמדותיו: מההודעה הראשונה, עוד במהלך השבת, שבגדול אפשר לתמצת אותה ל: "כן, אבל" ועד לעמדה נוקשה יותר שהופכת ל- "לא" אחד גדול.
האמת? מבחינה הישרדותית נטו (גם אם לא כך מכל בחינה אחרת), נתניהו נוהג בחוכמה: הוא גם יצטייר עוד פעם כמי שלא נכנע לתכתיב אמריקאי וגם מתבשם בהזמנה לנאום בקונגרס (בקפלן עדיין לא מבינים איך נעצו סכין כזו בגבם...), שתציל את המקום שבו ספג את הפגיעה הכי משמעותית: מעמדו בעיני הציבור אחרי שהקפיד לצייר עצמו כ"ליגה אחרת" בכל הקשור לניהול יחסים בינלאומיים (הייתי מת להיות זבוב על הקיר בלשכה של בני גנץ, עת יזכה נתניהו למחיאות כפיים סוערות בקפיטול).
בין קפלן לבג"ץ
לא מעט מבין מי שכמהים לסוף כהונתו של ראש הממשלה התעוררו הבוקר לסיוט פוליטי: רק בשישי היה נדמה להם שמדובר בשח-מט, כזה שיביא לעסקת חטופים או שיבהיר לפחות עד כמה נתניהו שבוי בידי הימין הקיצוני.
והנה לא רק זה שלא בולע לנתניהו, אלא אף מעמדו הבינלאומי זכה לשדרוג מטורף... לשווא יסבירו מתנגדיו שזה למרות האיש (אף חבר קונגרס לא רוצה להיראות כמי שהכשיל הופעה של ראש ממשלת ישראל) ולא בזכות נתניהו - את הרווח הפוליטי הוא כבר יקטוף, במיוחד כשזה בא על רקע התחזקות בסקרים שהיא תולדה ישירה של העובדה שגנץ ביקש לעקוף אותו משמאל ולא מימין, כמו סער, ליברמן ורוב העם.
אולי בג"ץ, בעניין חוק הגיוס (בנושא היחידי שנתניהו כשל מלצבוע בצבע פוליטי, שיחזיר אליו את הבייס של מפלגתו), יציל את המחאה, אבל כמה סימבולי שציבור גדול בישראל נושא שוב את עיניו אל המוסד היחידי שהוא חש כי יכול, לתפיסתו להציל אותנו מעצמנו...
ומה אל מי שמתעוררים בכל בוקר לסיוט מוחשי יותר מזה הפוליטי שאליו התעורר הבוקר מחנה שלם - שהלך לישון עם נתניהו מחושק על ידי נשיא ארה"ב והתעורר עם נתניהו גיבור גבעת הקפיטול?
לפיכך נזכיר אותם שוב, את הקורבנות שתקועים בתווך: בין שובים אכזריים לצבא שלא מסוגל לשחרר אותם בחיים ובין ראש ממשלה שיעשה הכל כדי לשרוד (גם אם הוא נאלץ לשם כך להשחיר את פניהם, לא בעצמו כמובן, אלא באמצעות שליחים) לנשיא אמריקאי שיעשה הכל כדי להיבחר מחדש.
הלב יוצא אל המשפחות שבכל פעם מחדש נעורה בהן תקווה, רק כדי להתרסק ממנה לתהום של ייאוש שאין עמוק ממנו. זוועה שממנה גם האיש המוגדר "החזק ביותר בעולם" לא יוכל להושיעם.