נשיא ארה"ב ג'ו ביידן שימש שלשום כפרזנטור הרשמי של השעה הגורלית ביותר לישראל מאז החלטתו של בן־גוריון להגיד "כן" להצעת החלוקה והכרזתו על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל. אי אפשר להגזים בחשיבותו של הרגע הזה לעתידנו.
ביידן הוציא שלשום את הרגע הזה לאור והעמיד אותו מתחת לזרקור. הוא למד את לקחי קודמיו, שניסו לנהל מו"מים עם נתניהו והותשו למוות. הוא גרר את נתניהו בשערותיו אל מחוץ לארון, שבו הוא רגיל להסתתר, חשף את ההצעה הישראלית (שנתניהו חתום עליה), הבהיר את המצב וחידד את הדילמה חידוד מזוקק ומדויק.
עכשיו נתניהו צריך לבחור. לקחת את הפרס הגדול, העסקה הגיאו־פוליטית ההיסטורית הגדולה, שתציב את ישראל במרכזה של ברית אזורית נגד האיום האמיתי על קיומה; או להמשיך לדשדש בין עזה לרפיח. ללכת עם האמריקאים, הסעודים, האמירותים וכל שאר בעלות הברית של הציר האנטי־שיעי; או ללכת עם איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ' ונערי הגבעות שלהם ונער הגבעות הפרטי שלו, הגולה כעת במיאמי.
מה הפלא שנתניהו היה שלשום, על פי הדיווחים, עצבני כפי שלא היה זמן רב? אחרי שג'ינגל אין־ספור כדורים באוויר בלוליינות לא מבוטלת במשך שנות דור, הכל קורה לו בבת אחת. הצונאמי המדיני מגיע על סטרואידים, בתוספת רעידת אדמה ביטחונית, בתוספת שריפת ענק פוליטית (הגיוס, היום בבג"ץ), בתוספת מצור רב־לאומי, נשיא אמריקאי רציני ונחוש ומלחמה שלא נראה כי מתקרבת אל סופה. נתניהו מביט ימינה, מביט שמאלה, ואין סביבו כלום. לא יועצים איכותיים, לא בעלי ברית משמעותיים, לא משענת שאפשר לסמוך עליה, שתטפל ברגעים כאלה במיומנות ובמקצועיות בכל מה שצריך לטפל. גנץ ואיזנקוט בדרך החוצה. נשארו בן גביר וסמוטריץ. מה שנותר זה הוא, רון דרמר וקוצב הלב שלו. ועם זה הוא צריך לנצח. או לפחות לשרוד.
ביידן עשה שיעורי בית. הוא שמע חוויות מהילארי קלינטון, מביל קלינטון, מברק אובמה. הוא הבין את הטקטיקה של נתניהו, שתמיד מעביר הצעות ומנהל מו"מי סרק, שבהם הוא הולך כברת דרך משמעותית, בלי ללכת. נתניהו תמיד שומר על עמימות, על מרחב הכחשה, על חיץ בינו לבין הצעותיו.
אז ביידן בא וחתך את כל הבוכלטריה הזו, כמו במקרה הקשר הגורדי. הוא בעט את נתניהו אל מחוץ לארון העמימות והציג את ההצעה שלו עצמו. של נתניהו. ושאל את השאלה הפשוטה: האם ביבי תומך בהצעת נתניהו? כן, או לא. בלי בלבולי מוח וקשקושי סרק. נאום ביידן בא לנתניהו (וגם לחמאס, וגם לגנץ) בהפתעה.
בהתחלה, נרשמה מבוכה. נתניהו עמד נבוך ומסונוור מאור השמש המסמא, מצמץ והתלבט. אחר כך פורסמה הודעה ראשונה, מהוססת. למחרת, הודעה שנייה. עוד יותר מהוססת. ככל שהתקרבנו ליציאת השבת וכניסת הבן גבירים, הלכו ההיסוסים והתנאים והקשיים וגברו, אבל בשורה התחתונה נתניהו לכוד. באוף־רקורד אנשיו מאשרים שיש אכן מתווה ישראלי, וביידן אכן הציג אותו. כאן הם מכניסים את ההסתייגויות, ואת התנאים, ואם חמאס יישאר בשלטון זה נון־סטארטר וכו' וכו'.
ובכן, כל זה צריך להישמר לטיעונים לעונש. עכשיו מה שביידן רוצה זו תשובה פשוטה: הולכים על המתווה הזה, או לא? כי לביידן אין זמן. גם לו יש צרכים פוליטיים, והם די בוערים. הוא יודע שבאוגוסט הרכבת תצא מהתחנה, והוא יהיה כבר ערב הבחירות. הוא מבהיר לנתניהו שזה עכשיו, או לעולם לא.
נתניהו משתעשע בתקווה שזה לא עכשיו, אלא אחר כך. כשטראמפ ייכנס לבית הלבן, בינואר. מה יקרה, לשיטת נתניהו, עד ינואר? את זה גם נתניהו לא יודע. מה שבטוח יקרה, זה שעשרות, אם לא מאות, חיילים ישראלים נוספים ייהרגו וייפצעו, ואנחנו נהיה, עדיין, כפסע מ"הניצחון המוחלט". נתניהו לא טיפש. הוא מבין את זה. העניין הוא שלא הניצחון המוחלט של ישראל מעניין אותו, כמו הניצחון המוחלט שלו על מבקשי נפשו הפוליטית. וזה כבר סיפור אחר לגמרי.
אין בעזה ניצחון מוחלט בטווח הנראה לעין. אין זבנג וגמרנו. זה לא גמר גביע, שבו שער הניצחון יובקע בתוך 120 דקות, או בפנדלים. עזה היא לא ריצת 100 מטר, עזה היא מרתון, עם משוכות. אם ביו"ש זה מתנהל כבר 22 שנה, בעזה זה אמור להתנהל לא הרבה פחות. זה מתחיל במכה צבאית עצימה ובלתי נשכחת, וזה אמור להימשך בעבודה סיזיפית, ממושכת, של ייבוש ביצת טרור ומכסחת דשא.
את זה, לדבריו של הנשיא ביידן, ישראל תוכל להמשיך לעשות. אבל כדי ללכת עם הנשיא ביידן, צריך לסיים את שלב הלחימה הנוכחי וללכת לעסקת חטופים. נתניהו יודע שאם הוא יעשה את זה, הוא יפסיד את הממשלה. נתניהו לא רוצה להפסיד את הממשלה, גם אם זה יגרום לכולנו להפסיד את המדינה.
העיתוי של ביידן היה מדויק. כמה דקות לפני פרישת גנץ ואיזנקוט, יממה שלמה לפני יציאת השבת וכניסת בן גביר וסמוטריץ'. מבחינת האמריקאים, קריאתם לצדדים ללכת עם המתווה כוללת גם את המחנה הממלכתי. תגובת גנץ, שפורסמה אתמול אחרי יציאת השבת, ממחישה את הדילמה. אם יישאר, יהפוך לבדיחה. אם ייצא, הוא עלול להפוך ללא רלוונטי.
הבעיה עם גנץ ואיזנקוט היא שחוץ משיקול פוליטי (שתמיד משחק תפקיד מרכזי), הם גם פטריוטים ישראלים, שמוכנים לוותר על הקריירה כולה כדי להביא את המדינה לחוף מבטחים. הבעיה עם כל זה היא שאצל נתניהו אתה אף פעם לא יכול לדעת אם האורות ממול זה חוף המבטחים, או קומזיץ של בן גביר וסמוטריץ'.
ביידן הציג שלשום לנתניהו את מחצית הכוס המלאה, בדרך שממנה ניתן היה להבין שזה יותר ממחצית. שזה רוב הכוס. הוא אמר, במילים שלי, שהגיע הזמן להפסיק את פנטזיית הניצחון המוחלט ולהיות ריאלי. לקחת את הטובה מכל האופציות. לזהות את ההזדמנות ההיסטורית, הבלתי חוזרת, ולא להחמיץ אותה. ביידן מבטיח לנתניהו קופה עמוסת כל טוב כאן ועכשיו. נתניהו הבטיח כל החודשים האחרונים לבייס שלו פנטזיה. "קח את הכסף וברח", מציע ביידן לנתניהו, כי בעוד כמה רגעים אני בורח.
הדילמה של נתניהו היא הקשה בתולדותיו. בניגוד לכל הפעמים הקודמות, הפעם אין לו אפשרות למסמס אותה, לדחות אותה, להעביר את הזמן או להתיש את הצד השני. מי שמותש זה הצד שלנו, ובקרוב לא יהיה צד שני. הוא צריך להחליט. הוא לא רגיל להחליט.
בדרך כלל, נתניהו מחליט על פי האחרון שהצליח להפחיד אותו. האיש הוא סך כל פחדיו. אם נעמיד אותם זה מול זה, הרי שבצד מפחיד אחד עומדים ביידן, משפחות החטופים, הדשדוש הביטחוני והתרסקות הכלכלה והאמון הציבורי. בצד השני עומדים בן גביר וסמוטריץ', נתניהו הצעיר והבייס הלאומני־משיחי. נדמה לי שבראייה אובייקטיבית, המחנה של ביידן מפחיד יותר.
הנשיא האמריקאי הבהיר שאם ישראל בוחרת בסרבנות, מבחינתו תם הטקס ונגמר הסרט. מעכשיו והלאה, ישראל ממשיכה בכוחות עצמה. אמריקה תתמוך, אבל פחות. הווטו לא יוטל אוטומטית. גם משלוחי התחמושת יגיעו פחות. נתניהו מקווה שכל זה יתהפך כשטראמפ יחזור. מי שמקשיב לטראמפ בזמן האחרון לא בטוח. ואם טראמפ לא יחזור?