האמת שלא מגלים לנו: לא תהיה עסקת חטופים, לא יהיה ניצחון על חמאס

האלוף במילואים ניצן אלון מיואש: "בהרכב הממשלה הנוכחי" אמר בשיחה סגורה מי שמופקד על המו"מ, לא תהיה עסקה". זכותו לחשוב כך, זכותו לומר כך, אך בתנאי אחד: אם זו דעתו, מן הראוי היה שיאמר אותה לציבור, קבל עם ועדה, בעודו מגיש את מכתב ההתפטרות שלו מטיפול בעסקה - ועדיף כמובן בזמן אמת ולא בדיעבד.

ממשלת ישראל והמהדרין יוסיפו "בהרכבה הנוכחי", לא מוכנה לתנאי הסף של חמאס לקידום עסקה: סיום מוחלט של המלחמה. זכותה לחשוב כך, חובתה של ממשלה נבחרת לפעול לפי דעותיה שלה, אבל מן הראוי שתאמר זאת בגלוי לציבור, כולל למשפחות האומללות שמונות כבר כמעט 8 חודשים.

אה, כן, עוד משהו: אם זו הכרעתה האמיצה, לא די לשקף אותה ביושר לציבור, חובה גם להגשים את האלטרנטיבה ולהשיג ניצחון מוחץ במלחמה, שרבים מהחטופים שעדיין בחיים יתווספו אל חלליה.

מצדדי העסקה בכל מחיר לפחות אומרים את דעתם. בקריאות "עכשיו, עכשיו" הם מדגישים את העובדה שלחטופים אין זמן.

הם צודקים כמובן. הבעיה מתחילה (ואני לא מתכוון חלילה למשפחות עצמן שזכותן לומר וחובתן לדרוש כל שיעלה על רוחן) כשמנסים לרבע את המעגל: "נחזור ללחימה בכל עת שנרצה" - הם אומרים ומביאים כראייה דברי בכירים בצבא.

בכל הכבוד הראוי, בכירים בצבא אינם עדים מומחים, כשמדובר בנושא מדיני-ציבורי, יותר משהשר לביטחון לאומי הוא עד מומחה לנושאי ביטחון. למה? כי השאלה כאן אינה צבאית.

נניח לרגע שהלחימה הופסקה לאלתר, הכוחות עזבו את עזה עד אחרון החיילים, החטופים שבו לבתיהם, מדינה שלמה התרגשה עד דמעות - ביכתה את מי שהתבררו כחללים, חיבקה באהבה את השורדים שנותרו בחיים, הזכירה לעצמה שההבדל בינינו לבין האויב הוא שהם מקדשים את המוות בעוד אנו מקדים את החיים.

אחרי כל אלה, מישהו מאמין באמת שאפשר יהיה לחזור ללחימה בכל עת? עזבו את דעת הקהל ומוסדות המשפט בעולם, בואו נפנה לרגע את המבט פנימה: מישהו יוכל לספר לאם שכולה שבנה או בתה נפלו בעזה כתוצאה מניסיון כיבוש מחודש, במלחמת "יש ברירה"?

זאת ועוד: בהנחה שהסכם כזה יהיה כרוך גם בשקט בגבול הצפון, האם ישראל תהיה זו שתפר אותו, עת ישובו לביתם תושבים של חבל מוכה וזועק לשיקום?

והרי אין ראש ממשלה (מכהן או פוטנציאלי) בימין, בשמאל או במרכז, שיוכל לחדש את המלחמה אם זו תופסק. הכי "מצחיקים" הם אלה שתובעים "לייצר משוואה חדשה". זה משפט שנשמע נפלא על הנייר: "טיל אחד מעזה - ונהפוך אותה למגרש חנייה".

יש את רק בעיה אחת, הוא נאמר על לבנון לקראת הנסיגה ונאמר על עזה לפני ההתנתקות. כמו שאנחנו יודעים זה לא קרה ולא יקרה.

למה לא יקרה? כי קל לקרוא לזה "טפטוף", לצעוק "תחזיקו אותנו" או להגיד (כמו שנאמר על ידי צה"ל והממשלה!) "נלחץ להם בטעות" או שמדובר ב"ארגון סורר" - מסוג התירוצים שהובילו אותנו לנקודת השפל הגרועה ביותר בתולדות ישראל (אלא אם כן זו עדיין לפנינו, כמו שהזהיר ראש אמ"ן הפורש, בטרם הסיר את הדרגות).

מול כל אלה ניצבת אומה שלמה, מבולבלת: הבטיחו לה ניצחון מוחלט, אבל השהו את המלחמה במשך קרוב לשלושה חודשים. הבטיחו שאפילו גרם קמח, שלא לדבר על ליטר של דלק, לא ייכנסו לרצועה, אבל הנה - רק אתמול נחשף כי ראש הממשלה פנה אל המשטרה מעל לראשו של השר הממונה, בתביעה לאבטח "הצפה" של עזה במשאיות סיוע.

נניח לרגע שמטחי הטילים לעבר המרכז הם אכן איתות מצוקה של חמאס, שמרגיש לפתע מנותק מצינור החמצן שלו בדמות מעברי רפיח (מעל ומתחת לקרקע). איך פעלו אלה במשך שבעה חודשים?
איך הועבר בהם ציוד לחימה, כסף ופצועים-לטיפול? ואם כך הוא: איפה היו המצרים? לכאורה בעלי בריתנו ומתווכים בעסקאות חטופים דמיוניות...

בהנחה שחמאס מגלה יכולת שיקום מופלאה שתאפשר לו לחדש את כוחו בתוך זמן קצר לאחר שיעזבו חיילי צה"ל את הרצועה ומאחר שישראל מסרבת להודיע על משטר צבאי לאחריה או לחילופין על פתרון אחר, בנימוק הילדותי לפיו "לא נגלה לאויב את תוכניתנו לאחר המלחמה..." איך יושג אותו ניצחון מוחלט?

מדינה שלמה מחפשת הנהגה ולא מוצאת אותה בכל אשר תפנה: לא בממשלה, לא בשורות האופוזיציה ולא בצבא. ההנחה שראש הממשלה "שבוי" בידי בן גביר וסמוטריץ' התקבלה כאן כאקסיומה, אולי מפני שהיא נוחה גם למתנגדיו. אלא שהשניים הם המצאה שלו:

הוא זה שאיחד שני כוחות שללא תיווכו היו מתקשים לעבור את אחוז החסימה, הוא זה שכלא את עצמו - מבחירה ומרצון - בידיהם, כדי שיוכל להצטייר כשקול בעודו לא עושה כלום, בוחר מרצון בשיתוק, משתמש בבן גביר כדרך שהוא משתמש בציוצי בנו "הגולה" (כולנו זוכרים את ההצהרה המבוימת לתקשורת בה מתרברב בן גביר, על מדרגות משרד ראש הממשלה, שהוא מונע מנתניהו עסקה שהיא כניעה).

ומילא זה, לו לפחות היה מיישם את מדיניותם, אבל נתניהו הוא כמי שמתפלל לגשם רק כדי שיוכל להפליא להלך בין הטיפות. אז מה הפלא שהציבור מבולבל? ששני שלישים ממנו חושבים שהממשלה לא עושה די למען השבת החטופים, אבל בה בעת רוב מכריע בקרבו מתנגד לעצירת המלחמה?

ובינתיים: אין הכרעה בדרום, יש הפקרה בצפון, אין חטופים ששבים לביתם אלא בארונות. אין שרים בממשלה, אין מפקדים ראויים בצמרת הצבא, אין שכל במשטרה (גם הקיצוני שבחילוניים הזדעזע לראות שוטר דוחף בגבו חרדי שנופל על פניו, תמונה שהעלתה זיכרונות מרים בני יותר מ-80 שנה).

הכלכלה בקריסה, פני הדור כפני מטולה, קבינט המלחמה (כולל גנץ ואיזנקוט!) מנוהל כמו משרד התחבורה ואיש אינו מסוגל לקבל החלטה אמיצה, החלטה שתתחיל בלהגיד לציבור את האמת הפשוטה, בגוף ראשון, בגלוי.

דברים שלחלקנו - בין אם אנו מאמינים בשחרור החטופים כתנאי להישרדות מוסרית של ישראל או בין אם אנחנו מאמינים בהשמדת עזה על תושביה כתנאי לחידוש ההרתעה - ישמעו איומים ונוראים, אבל לפחות יישמעו.

אם יש מנהיג בישראל, יופיע מיד וינהיג. אם אין, שילכו כולם לבחירות או הביתה - ולא בעוד חצי שנה של תעמולה ריקה מתוכן, אלא בתוך כמה שבועות. איך אומרים? הטכנולוגיה קיימת.