ב-7 באוקטובר, כשהתברר גודל האסון, הגבתי כישראלי. באותו היום בכלל לא הייתי מילואימניק. החקיקה האנטי-דמוקרטית וביטול עילת הסבירות הביאו אותי לפרוש מהפלוגה שבה שירתתי במשך שנים. לא יכולתי לשאת עוד את הפיצול בין היותי אזרח ממלא חובות, להיותי אזרח עירום מהגנות וזכויות אזרחיות בסיסיות. הפגיעה במערכת המשפט, המגן האחרון שלי, היתה בלתי נסבלת.
באותה תקופה עמדו האפליה והיחס ללהט"ב מצד מוסדות המדינה בשפל חסר תקדים, ולמרות זאת, לא היססתי לרגע. כשהגעתי לנקודת ההתכנסות, התייצבתי כאזרח ישראלי וכלהט"ב. חרף צו השעה והצורך להתאחד נגד איום גדול מאיתנו בהרבה, אני לא שוכח לרגע שאיני שווה לחבריי בפלוגה. יתרה מכך, רבים מחבריי בפלוגה הם חלק מקהילות שמקדמות את שלילת הזכויות שלי, ובחרו במפלגות שפועלות באופן אקטיבי ומסוכן נגדי. המרחק ביני ובינם לא יתקצר בפק"ל קפה, בסיגריה ובטפיחה על השכם. מטוטלת זו, בין הישראלי שבי ללהט"ב שאני, הוא מקור מתח פועם מאז יציאתי מהארון, ומהדהדת ביתר שאת את ריבוי הסתירות מאז 7 באוקטובר.
עם זאת, לא מדובר בשתי זהויות נפרדות ומנוגדות, אלא זהות היברידית, מורכבת ואלגנטית, המחזיקה כוחות מנוגדים בעת ובעונה אחת. עם התקדמותנו כקהילה לעבר חודש הגאווה אנחנו עומדים נבוכים. חודש זה מסמל בעינינו את מעגל השנה הכל כך חשוב מבחינתנו. הוא ה"בכל דור ודור חייב להט"ב לראות עצמו כאילו יצא מסטונוול" שלנו. ולכן, גם השנה אסור לנו להפיל את נס המאבק, כי עם נפילתו לא נוכל לאחוז בו שוב כבעבר.
מלחמה היא תקופה שמעצימה את הרובד הלאומי בזהות של כל אחד ואחת מאיתנו - וטוב שכך. הלאום הוא הלחם והמים של קיומנו. ללא הגנה על הקיום שלנו כאן, יישמטו כל עוגני החיים האחרים. אם לא נוכל לחיות בביטחון כאן לא נוכל לחיות גם כלהט"ב, כי לא נוכל לחיות כאן, נקודה. ולכן, בראש ובראשונה עלינו להכיר במחויבות שלנו למדינת ישראל.
עלינו להדהד ככל האפשר כי המוצב הקדמי של העולם המערבי וערכיו במזרח התיכון בסכנה. אנשי העולם החופשי חיים כאן בחרדה, והתייצבות המחשבה המערבית לצד הג'יהאד, היא התברברות חמורה בניווט. לכן קודם כל עלינו להשיבם אלינו, לעמוד לצידנו, ולעשות הכל כדי לא להינתק ממשפחת העמים המערביים. עם התייצבות הקשרים, יהיה אפשר לדבר גם על העוולות.
עם זאת, התגברות הרגש הלאומי עשויה ליצור נסיגה, ואף שכחה, מהסוגיות החברתיות החמורות שפוקדות את המדינה שלנו, בצל ארשת של אחדות מזויפת. לא היתה אחדות ב-7 באוקטובר, אין אחדות גם עכשיו, ולחימה כתף אל כתף איננה פלסטר לעוולות חברתיות.
בחרתי להיכנס לעזה עם דגל הגאווה ולהניף אותו, בפעם הראשונה בהיסטוריה, בשטח הרצועה. ראשית, כדי להדהד מול אומות העולם המערביות שמאבקנו הוא מאבקן, ושהמלחמה היא קודם כל מלחמה על החיים, החירות והשוויון; ושנית, כדי להזכיר לציבור בישראל שאנחנו כאן, ונמשיך להיות כאן. שאנחנו חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית, נמצאים בכל מקום, וגם נלחמים למען עתיד טוב יותר ולמען החזרת החטופים והחטופות. את התמונה הזו אני רוצה שתזכרו בפעם הבאה שאתם שומעים על מצעד הגאווה והסובלנות או על קהילת הלהט"ב.
חודש הגאווה, ומצעד הגאווה והסובלנות שיצעד ביום חמישי בירושלים, הם חבל הצלה לישראליות. הוא ההזדמנות של החברה הישראלית להכיל אותנו בתוכה בזכות ולא בחסד, כי כשאנו נקראים לעזרתה, אנחנו מתייצבים. זו הזדמנות של החברים שלצידם לחמתי, לבוא לעמוד לצידי ולהגיד לי - חבר, גם לך יש מקום בישראליות.
הכותב הוא בוגר תואר ראשון במרכז האקדמי שלם ושני מהאוניברסיטה העברית, מתכנן מדיניות ולוחם במילואים בחטיבה 401 של חיל השריון. מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים, שייצא לדרך בחמישי הקרוב, יצעד השנה עם משפחות חטופים ותחת הכותרת "Born to Be Free"