"פני הדור כפני הכלב", גורס הפתגם העממי, אלא שהכלב בסיפור שלנו הוא אני. במסגרת רשימת המגודפים הארוכה של שרת התחבורה מירי רגב ופמלייתה הרקובה, זכיתי לכינוי "כלב". לכבוד הוא לי. ואכן, הצפייה בתחקיר של רביב דרוקר על פועלה של "שרת החבורה" (זו אינה שגיאת כתיב, זה התואר האמיתי שלה) מעורר את הצורך לנבוח. הוא גם מעורר מיצי קיבה רדומים ומייצר בחילה עמוקה יותר ממנהרה אסטרטגית של חמאס. אלה הם אכן פני הדור. והוא היה מת להיות כלב.
למען הסר ספק: שום דבר במה שהשתקף מהמסמך הטלוויזיוני של דרוקר לא מפתיע אותי. אני בוטש ברפש הפוליטי כבר שנות דור ורואה את ההתדרדרות המתמשכת, שקיבלה זריקת אדרנלין וסטרואידים בימי נתניהו בליכוד. פרוטקציה הייתה כאן תמיד, ויש בכל מקום. למפא"י היו הפתקים ההם של "הנ"ל מאנ"ש, נא לדאוג לו". אבל דבר כזה, עוד לא היה כאן.
מה שקורה היום, לא קורה במחשכים. הוא קורה מהמקפצה. אף אחד לא מעמיד פנים שיש כאן מאמץ כלשהו לעבודה מקצועית, לשירות ציבורי אמיתי, למינהל תקין כלשהו. בוזזים, חוגגים, ממנים, מחלקים וגוזרים קופונים בלי בושה. הענייניות מתה, השיקולים המקצועיים בוטלו, הקריטריון היחיד הוא כמה מתפקדים יש לראש המועצה. שלא תטעו, רגב לא לבד. אין לה בלעדיות על ההתנהלות הזו. חלק ניכר משרי הממשלה הנוכחית מתנהלים בדיוק כך. אפילו דודי אמסלם, מכל האנשים בעולם, ישב פעם בערוץ הכנסת והכריז: "רבותיי, תאמינו לי, ותבדקו. פריימרייז זו השיטה הכי מושחתת עלי אדמות". נדמה לי שאמסלם כמעט דייק. הפריימריז, בעידן הנוכחי, זו השיטה הכי מושחתת ביקום. אם יש חיים מחוץ לכדור הארץ, הרי שהפריימריז היא השיטה המושחתת ביותר גם שם.
מכונת הרעל התלבשה כבר על יונתן יהוסף, המקור של "המקור" ודרוקר. הרינונים על "עוד עובד מתוסכל שפוטר" לא מחזיקים עכשיו מים. אולי ביוב. כל מה שנאמר בתוכנית מגובה במסמכים, הקלטות, וואטסאפים והוכחות פורנזיות מהסוג הזה. לכל מקור יש את האינטרסים שלו.
אני לא מכיר את יהוסף ולא מתעניין בסיבותיו. אני מתעניין רק בפרטים ובחומרים שהביא. נדמה לי שחוקר זוטר שזה עתה סיים את קורס השוטרים, יוכל לייצר לא מעט סעיפי אישום (בעיקר בהפרת אמונים) מחומרי הגלם של התחקיר הזה, בלי מאמץ. אם לא יפריעו לו מלמעלה, כמובן.
העובדה שאחרי כל ההחלטות שמקבלת רגב לטובת מקורביה ויהלומיה, היא גם מוסיפה בכתב ידה "בהתאם להחלטת הדרג המקצועי", כשאין החלטה כזו, אלא להפך, היא הפרת אמונים על סטרואידים, לכאורה כמובן. הסיפורים שומטי הלסת על כל המדרכות שנהרסו בגלל עבירה על חוקי התכנון והבנייה חוץ מהמדרכה בחזית ביתה של מישהי שהיא גם אמא של פוקד גדול בליכוד, למשל.
ההעדפה המערכתית המובנית של ראשי ערים ומועצות שמסומנים כ"יהלום" או כ"עוגן", על פי מספר מתפקדי הליכוד שהם יודעים לספק לרגב ביום פקודה, היא אירוע בלתי נתפס.
לא מדובר כאן בחלוקת ממתקים. מדובר בכבישים, ברמזורים, באמצעי בטיחות. בתשתית ששייכת למדינת ישראל, לא לגברת רגב או לליכוד. בעודנו מדברים, רושמת רגב עליה תלולה במספר ההרוגים בתאונות דרכים. כנראה שה"רמזור" שהיה נהוג בלשכתה, בין הירוק (אלה שצריך לטפל בהם) לצהוב (אלה שאפשר לטפל בהם) ללבן (אלה שאין מה לטפל בהם), לא מתכתב עם המציאות.
ודווקא האירוע שאין בו חשד לפלילים, הוא זה שמדגים בדרך הכי מדויקת את שפל המדרגה ותחתית החבית שאליה דירדר אותנו עידן נתניהו: העימות בין רגב ואנשיה לבין השר גלנט, שאליו השתרבבו גם מאבטחי השב"כ. בתצוגת חובבנות מביכה שלא הייתה מביישת גם את המפקח קלוזו שחררו אנשיה של רגב לתקשורת, בטעות, את סרטון "הדריסה" עם סאונד.
הם שכחו שהסאונד מפליל את כבוד השרה, המצווחת שם ככרוכיה על הנהג שלה לנסוע על המאבטח של השב"כ, וכל הניסיונות להרגיעה עולים בתוהו. כמו "בנצור סע" של מוטה גור בכניסה לעיר העתיקה, רק להפך.
כשהתברר לכנופיה הרגבית גודל המחדל, הם טיכסו עצה איך לצאת מהמבוך המטופש אליו תמרנו את עצמם, והחליטו לעשות את זה על הגב של שירות הביטחון הכללי. תוך דקות הגענו למצב שבו הם מפמפמים את תיאוריות הקונספירציה הקשות ביותר נגד השב"כ, כאילו מאבטחי הארגון ניסו לפגוע בשרה בישראל. "זה חלחל גם לשב"כ", היא זעקה.
ובכן, זה לא חלחל לשום מקום. זה היה בסך הכל ספין, מהעלובים שיש בספר הספינים, שנועד לחלץ את התגרנית המביכה הזו מאסון תקשורתי. בערב, דיווח דרוקר, התקשר ראש השב"כ לרגב וראש הממשלה וביקש להרגיע. שיחת ועידה. הארגון, אמר רונן בר, בנקודת שפל, אני מציע להפסיק את זה. מה הכי מפתיע? שרגב סירבה, ונתניהו נתן לה גיבוי.
בעצם, זה כבר לא מפתיע. וזה משקף יותר מכל דבר אחר את המצב שאליו הגענו. הרי גם אחרי שהיא התנפלה על הרמטכ"ל בישיבת קבינט, התנפלות חייתית וברוטלית, נתניהו שיבח אותה. והעובדה שזה כבר לא מפתיע אותנו, היא הסיפור.