"אנו עומדים היום בפני בחירה שתכריע האם נהנה מהברכה של שלום היסטורי שיביא שגשוג ותקווה, או אם נסבול מהקללה של מלחמה נוראית, טרור וייאוש": מי שחתום על הציטוט הזה אינו נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, גם לא היועץ לביטחון לאומי שלו ג'ייק סאליבן, שביקר השבוע באזור בניסיון להביא לפריצת דרך בנורמליזציה עם סעודיה שתביא לסיום המלחמה בעזה לפני הבחירות בנובמבר. על החתום הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו, בנאומו האחרון בעצרת הכללית של האום, רק לפני תשעה חודשים, בספטמבר.
"אנחנו על סף שלום היסטורי עם סעודיה", נתניהו הכריז אז בפני אומות העולם באנגלית, והרהיב עוז על חזונו לשלום מתוך עוצמה ומזרח תיכון חדש "באמת". אם הפלסטינים יראו שרוב העולם הערבי יתפייס עם ישראל, הוא הבטיח, גם הם יחדלו מהפנטזיה להשמיד את ישראל. רק ששבועיים אחר כך, הנאום באו"ם התגלה כסוג של נבואת זעם הפוכה: ההתקדמות בנורמליזציה עם סעודיה התבררה כאחד המניעים ברקע מתקפת הטרור הקטלנית והאכזרית של חמאס ב-7 באוקטובר, שהחזיר את הפלסטינים למרכז הבמה - אחרי שנים שנתניהו הצליח לעקוף ולדחוק אותם מהתודעה. האסטרטגיה ארוכת השנים של התעלמות מהנושא הפלסטיני, סטטוס קוו וניהול הסכסוך התמוטטה.
גם העוצמה הרב ממדית שנתניהו הילל ושיבח כל חייו, שהיתה אמורה להניע את אויבנו לשכוח את הטיקט הפלסטיני בשביל שלום, התרסקה מאותו בוקר מקולל של הטבח למחדל האסטרטגי המתגלגל בביטחון, בכלכלה, במדיניות החוץ. 128 חטופים בשבי חמאס בעזה ועשרות אלפי מפונים מהצפון והדרום הם עדות חיה לכישלון בהשבת הביטחון וההרתעה; גם ההישגים של צה"ל בעזה נשחקים על ידי הדשדוש המנהיגותי של ראש הממשלה שתלוי בקואליציה קיצונית-משיחית שלא מעוניינת, אף פעם, בסיום המלחמה. המפולת המדינית בהאג ובבירות אירופה מבשרת שגם בזירה הדיפלומטית נחלנו תבוסה מרה, שעלולה לכפות עלינו את סיום המלחמה במקומם. ועמם גם התחזיות הקודרות של חברות דירוגי האשראי שמאותתות שגם בשווקים העולמיים ישראל איבדה את עוצמתה. באולפן הפטריוטים בערוץ 14 אמנם חובשים כובעים ממותגים של ניצחון מוחלט, אבל במציאות בחוץ, ישראל נושאת את קללת המלחמה שנתניהו דיבר עליה באו"ם בספטמבר, ורק מפסידה.
והנה עומדת בפני נתניהו הבחירה אם להפוך את הקללה לברכה, ולעשות את אותו שלום היסטורי שיכול לחלץ את ישראל מהבוץ האסטרטגי, לחזק אותה מול האיום האיראני, ולשנות את פני המזרח התיכון, אותו שלום עליו הוא עצמו חולם ומטיף כבר שנים ארוכות. שלום שיכול לשנות את מקומו העכשווי בספרי ההיסטוריה, מהמועמד הישראלי הראשון להצטרף לרשימת המנהיגים הבינלאומיים שהוציאו נגדם צו מעצר בינלאומי למועמד לפרס נובל לשלום.
נתניהו, במילותיו עצמו, יודע בדיוק מה הבחירה שניצבת כעת בפני ישראל, הוא פשוט לא רוצה או לא מסוגל לעשות אותה. נורמליזציה עם סעודיה, שעוברת דרך עסקת חטופים עם שחרור מחבלים ודרך הצהרה על הכרה במדינה פלסטינית עתידית, יכולה בן לילה להפוך אותו למועמד להדחה. אלה לא דברים שנתניהו לא עשה או אמר בעבר, בעסקת שליט, נאום בר אילן או אפילו בתוכנית המאה של החבר הטוב דונלד טראמפ, שכללה התחייבות למדינה פלסטינית כמס שפתיים. רק שבהווה הוא תלוי בממשלת ימין על מלא שחולמת בקול רם על חזרה לגוש קטיף, כיבוש מחדש של דרום לבנון ומציאות מתמדת של שפיכות דמים ומלחמה. ופעם אחר פעם, הוא בוחר בה, במקום בטובת המדינה.
גם השבוע, כשמסביב ייהום הסער, והקריסה המדינית בעיצומה, השותפים של נתניהו זרקו נפצים וכמו בכל פעם שיש דיווחים על התקדמות הבהירו לו את גבולות הגזרה: בן גביר עלה להר הבית, לראשונה מתחילת המלחמה, כדי להבהיר שלא יאפשר אפילו הצהרה על מדינה פלסטינית, סמוטריץ' שיגר עוד מכתב בדרישה לקדם את תוכניתו לפירוק הרש"פ. נתניהו יכול היה לנצל את חברו לקבינט המלחמה, בני גנץ, כדי לעקוף אותם ולהוביל ביחד מהלך משנה מציאות והיסטורי, אבל כבר חודשים שהוא ממדר וממזער אותו ורק נערך לרגע פרישתו מהממשלה. עכשיו כבר יש תאריך: ה-8 ביוני.
גנץ הציג את הנורמליזציה עם סעודיה כאחת מששת התנאים להמשך ישיבתו בקבינט המלחמה, אבל באותה נשימה הוסיף שהוא מתנגד לתכתיבים, ידידותיים או עוינים, בנוגע למדינה פלסטינית, וגם לגבי היום שאחרי בעזה דאג להדגיש: "ללא חמאס וללא עבאס", גרסה לא משוכללת במיוחד של "לא חמאסטן ולא פתחסטאן" של נתניהו.
אחרי ה-7 באוקטובר, הרעיון של מדינה פלסטינית או הרשות הפלסטינית תומכת הטרור לא פופולריים בציבור הישראלי, בלשון המעטה, אבל כמו נתניהו, גם גנץ אמר רק מה לא, ולא מה כן. ביחד, נתניהו וגנץ היו יכולים לשווק את הנורמליזציה עם סעודיה בקונצנזוס עצום בציבור הישראלי, ולחלוק את מחיר מס השפתיים לפלסטינים. אבל האחד מפחד מהתפרקות הקואליציה שלו והשני מפחד מבריחת המנדטים הימניים שלו, ולא נותן קונטרה או אלטרנטיבה לשרירים של בן גביר וסמוטריץ' שתאלץ את נתניהו לבחור צד.
במקביל, כל אחד מהם חושד בשני שמאחורי הגב הוא תופר את הנובל עבור עצמו: נתניהו משוכנע שגנץ אומר לאמריקאים ולמדינות ערב שיחכו כי תכף יהיו בחירות, גנץ חושש שברגע שיצא מהממשלה השלום יפרוץ ונתניהו יגרוף את כל הקרדיט וילך על זה לבחירות. איך אומרים? הנורמליזציה מתחילה בתוכנו.
בהערכה זהירה שהשלום לא יפרוץ שבועיים וחצי שנותרו על שעון האולטימטום של גנץ בממשלה, המאמץ האחרון שלו ושל איזנקוט מוקדש לדחיפת המשא ומתן לשחרור החטופים. אחרי חשיפת הסרטון המצמרר וקורע הלב של חטיפת התצפיתניות ב-7 באוקטובר, נתניהו נענה ללחץ של קבינט המלחמה ושל מערכת הביטחון, ואישר לצוות המשא ומתן להניע יוזמה ישראלית חדשה להשבת 128 החטופים בעזה. לא מן הנמנע שבדיוק לפני הדדליין של גנץ פתאום תושג התקדמות שתקשה עליו לממש את איומי הפרישה במועדן. אבל כמו הדרך לריאד, כל עסקה להשבת החטופים תוביל בסוף את נתניהו דרך אותה צומת בחירה: בין סיום המלחמה ובין ריצוי האנשים שמחזיקים אותו בראשות הממשלה.