תדע כל אם עברייה שאין מפקדים בצה"ל ושרים בממשלת ישראל

הדם רותח, הלב מתפלץ, הידיים רועדות, הזעם גואה ואתו החשק להרוג מישהו, גם אם בימים כתיקונם אתם אנשים לא אלימים בעליל.

בפרפרזה על המשפט המפורסם של דוד בן גוריון, זה שהתנוסס בגאון בכל בסיסי צה"ל באשר הם, הרי שאחרי צפייה בתקציר סרטון חטיפת התצפיתניות, 190 שניות שלא נגמרות, הרי שאפשר לומר: תדע כל אם עברייה שאין מפקדים בצה"ל, גם לא שרים בממשלת ישראל.

מיד נדרש שוב אל המשפט הקשה הזה, שנשמע כהפרזה, אבל יש לי כוונה מלאה לעמוד מאחוריו, אבל קודם כל משהו בנימה אישית: בתי הקטנה שטרם מלאו לה 19, התגייסה לצה"ל לפני כחצי שנה. היא משרתת בתפקיד משמעותי - לא תצפיתנית, אבל לפחות במובן של שירות קרוב אל אזורי הגבול שהיו לאזורי קרבות, בעל כמה מאפיינים דומים.

לכן כאשר מבקשים באולפני הטלוויזיה מהצופים "דמיינו שאלה הבנות שלכם", אני לא נדרש למאמץ מיוחד. בעיני רוחי אני רואה אותה ואת חברותיה, שכל מה שהבדיל בין סוף תקופת הנעורים המאושרת שלהן לגורלן המר של התצפיתניות הוא מזל - חצי שנה לכאן או לכאן במועד הגיוס, עניין של כמעט מה בכך לכל מלש"ב (קל וחומר לצה"ל) והיא הייתה עלולה להיות ביניהן.

אז כן, באשר אדם קרוב אצל עצמו, הזעם גואה בי בקלות יתרה, ובכל זאת נדמה לי שהפעם עומדים רוב אזרחי ישראל על אותה משבצת. רותחים מזעם ודורשים תשובות, אבל גרוע מכך: יודעים שמה שהיה עלול לחזור - ואם לתסמונת יום הכיפורים לקח 50 שנה כדי לחזור ולהכות בנו, הרי שה-7 באוקטובר הוא הווה מתמשך.

הוא הווה מתמשך לא רק מפני שמחר עלולים מחבלים לתקוף בסיס אחר שבו חיילים וחיילות שאינם מורגלים בתפקידי לחימה ימצאו את עצמם, חלילה, במצב דומה, אלא מפני שהוא קורה יום-יום: במקביל לפרסום הסרטון המדובר הותר לפרסום דבר נפילתם של שלושה חיילי צה"ל. היכן? בצפון הרצועה, בשטח שנכבש וטוהר לכאורה כבר לפני כמה חודשים. מיד נשוב לאחריות הצבא והדרג המדיני, הפעם בסדר הזה, אבל קודם כל אל מי שצריך להיות הכתובת הראשונה לזעם שמפעפע בנו.

מחוץ לגדר של ההתנהגות האנושית, כפי שאנו מכירים אותה ומעבר לגדר שהשלינו את עצמנו לחשוב שהיא מכשול בלתי עביר, נמצאים אנשים שמנגנון ההפעלה שלהם שונה.

נכון, חובה עלינו לזכור שאדם הוא אדם הוא אדם, ובכל זאת, קשה שלא להכיר בכך שהאסלאם הקיצוני הצמיח מתוכו אנשים שנראים כלפי חוץ כבני אדם, אבל שמערכת ההפעלה שלהם שונה לגמרי.

מדובר במכונות הרג מתודלקות בשנאה ובסמים אחרים, ובניגוד למקובל לחשוב בארצות המערב, בנאיביות או אולי בהדחקה של מי שרחוקים מזירת הזוועה, שאין אנשים רעים אלא אנשים שרע להם ושהרוע הזה הוא שהשתלט על עם שוחר שלום ונאנק תחת כיבוש.

לנו כבר ברורה האמת: לא השתלטו ולא בטיח - מדובר בבשר מבשרם של הפלסטינים, עם שהצמיח מתוכו את הרוע הבלתי נתפס הזה, ששום "כיבוש" - עם או בלי מירכאות - לא יכול להצדיק.

אנשים שכאשר הם לא הורגים בנו, הם מתכננים את הרצח הבא או מתפללים לאלוהיהם שייתן להם להרוג עוד יהודים, ממש כמו שראינו לאורך הגרסה המעודנת, מצונזרת וערוכה (כלומר המעודנת-יחסית) של הסרטון.

ככל שמבקשים לא לקחת את הסרטון הזה למקום פוליטי, בטח שלא במובן המפלגתי או הפרסונלי, הרי שבתוך שברון הלב הכללי בולט רגע אחד שבו אחת מהחטופות מנסה להסביר שיש לה חברים פלסטינים, זכר לפרויקט הידברות שהייתה חלק ממנו.

גם בבארי, בכפר עזה ובניר עם גרו אנשים שהאמינו בהידברות, בדו קיום, בכך שלפחות חלק באשמה רובץ עלינו, שאם רק ננגיש לאנשים שמעבר לגדר פרנסה, רפואה וקידמה, עוד יבוא שלום עלינו.

לכל מי שעדיין מחזיק בדעה הכל כך הומניסטית הזאת אני מציע לדבר אתם עכשיו, כלומר - עם מי מהם ששרד כאשר האנשים שאת קרובי משפחתם דאג להסיע לבתי חולים במרכז הארץ, טבחו ביקיריו.

אז כן, חלק מהזעם המוצדק שלנו שמור למי שלא רק הוביל אותנו אל התהום, אלא מסרב אפילו להכיר באחריותו וחלק אחר שמור, גם כן בצדק, למי שלא מנעו את הטבח והחטיפה או לכל הפחות - לא הפסיקו אותו מהר, אבל בל נשכח מי שגה, פישל ומשקר ומי רצח בפועל. יש לנו עסק עם המתועבים ברוצחים שהעמידה חברת אדם מקרבה.

אני לא יודע באיזו שעה צפיתם בסרטון, אבל בי הוא היכה בערך בשש מול תכניתו היומית של עודד בן עמי. אחרי הסרטון נערך באולפן דיון שאחד המשתתפים בו היה ארז פרייס. ארז הוא אביה של נועה, שנפלה באותו יום במוצב שבו נחטפו התצפיתניות.

משפחת פרייס מתגוררת מרחק נסיעה קצר יחסית מהבסיס וארז, מרגע שהתבררה לו חומרת המצב, חש לעבר הבסיס. לדבריו בשערי הבסיס עמדו כוחות גדולים, יחד עמם מפקדים רבים מהדרגה המכונה "פלאפלים", כלומר - לא קצינים זוטרים אלא כאלה שמדרגת רב סרן ומעלה.

על פי עדותו הוא ניסה לשכנע אותם לפעול מיד, אך נהדף. בשלב מסוים, כך הוא מספר, כאשר שאל מדוע לא מנסים לפרוץ אל המוצב, נאמר לו שאי אפשר, "המוצב מלא במחבלים".

פרייס האב חש נבגד, ראה איך הצבא שכולנו חלק ממנו, איבד את ערכיו הבסיסיים ביותר, בראשם החתירה למגע. הוא נעלב כאזרח וכחייל לשעבר עוד לפני שידע כי הנורא מכל היכה בו.

אם התיאור של פרייס נכון - ואין סיבה לחשוד בו שאינו כזה (הוא נראה איש עצוב אך שקול), הרי שכל אותם קצינים שהסתופפו מול הבסיס צריכים לשבת עוד היום מאחורי סורג ובריח.

התיאור של פרייס מתחבר לעוד עדויות שמהן עולה תמונה שאין עגומה ממנה: מי שפעל כהלכה, במסירות הלב ובהקרבת הנפש באותה שבת היו יחידים שפעלו על דעת עצמם, לפעמים תוך הפרה של פקודות שציוו עליהם לחכות. המערכת-כמערכת, לא רק שלא תפקדה או כשלה, אלא פשוט קרסה.

הפער בין עוז רוחם של הלוחמים בשטח לבין אוזלת היד ומורך הלב של הפיקוד הבכיר בצה"ל הוא התהום שכולנו מצויים בה. אני לא יודע באיזה שלב בשרשרת הפיקוד חל אותו שיבוש חמור שהופך לוחמים עזים, מ"מים, מ"פים, מג"דים ואפילו מח"טים גיבורים, לפוליטיקאים רופסים שבמקרה לובשים מדים, אבל אין מנוס מלהסיק שזה קורה בכל פעם מחדש מול עינינו הקרועות לרווחה.

אומרים שהרמטכ"ל, הרצי הלוי, שכבר קיבל עליו מילולית את האחריות, ילך הביתה בתום הקרבות. זה הגיוני, אבל הבעיה שלנו אינה מי שילכו הביתה אלא מי שיישארו: איך נבטיח שלא יהיה ביניהם אפילו אחד מהקצינים שעל פי עדות פרייס עמדו וגירדו בראשם במבוכה בזמן שבנינו ובנותינו נרצחו ונחטפו? והרי אין לנו צבא אחר! לכן המשימה החשובה ביותר של הרמטכ"ל הבא תהיה קודם כל לשקם את האמון שהופר בין העם לצבא.

המנה השלישית של הזעם שמורה לאלה שנקראים "נבחרי ציבור" וביתר שאת למי שנמנים על חברי הקואליציה והממשלה. תתפלאו - לא בגלל העובדה שהחטופים עדיין מוחזקים בשבי, אלא בגלל הלך הרוח שמפעפע בהם ודוחק בהם, במקום להכות על חטא, וכפועל יוצא לתקן או להתפטר, לחטוף ככל יכולתם: עוד קצת תקציב, עוד קצת כבוד מפוקפק, עוד כותרת, עוד נסיעה לחו"ל על חשבון המזמין, עוד הגדלה של שכרם.

לעניות דעתי עמדו למדינת ישראל שתי אפשרויות אפקטיביות החל מהשמונה באוקטובר. הראשונה הייתה למוטט את עזה על ראשם של חלק גדול מיושביה. לא "פצצת אטום", ולא "מגרש חנייה", אבל מכה נוראית שהייתה תשובה הולמת ומוגזמת בכוונה למהלומה שספגנו.

היינו אולי מפסידים את דעת הקהל העולמית בבת אחת (במקום בתשלומים שהביאו אותנו בדיוק לאותה נקודה), אבל בסערת הרגשות של אחרי 7 באוקטובר, גם מבקרינו החריפים היו רואים בכך לכל היותר טעות בשיקול דעת ולא "רצח עם". בסביבה הקרובה יותר, זו שחלק ממנה רוצה לרצוח אותנו ממש כמו חמאס וחיזבאללה וחלק אחר רוצה לכונן אתנו נורמליזציה על בסיס אינטרס מול אויב משותף, זה היה מתקבל אפילו בהערכה.

כמובן שתגובה שכזאת הייתה מובילה לפגיעה אפשרית גם בחטופים שהיו לבני ערובה, אבל היא הייתה מצילה מאות לוחמים שנפלו מאז במערכה - כולל כאלה שעוד ייפלו, למרבה הצער אולי גם בחזית הצפון.

האפשרות השנייה הייתה לגדר את ההפסד, להודות מיד בכישלון, לבלוע את הגאווה הלאומית ולתת לחמאס כל מה שירצה בתמורה. לטווח הקצר זה היה נוראי, אין גרוע במזרח התיכון מהפגנת חולשה, אבל זה לפחות היה משיב בשלום הבייתה קרוב ל-250 חטופים ואולי אף מיטיב לתכנן את התגובה - קרה, שקולה ומנצחת, עדיפה בהרבה על הדשדוש הקיים.

המשותף לשתי דרכי הפעולה המנוגדות האלה, אבל שלפחות היו משיגות כל אחת, אחת ממטרות המלחמה (מיטוט חמאס או שחרור החטופים) הוא שהן דורשות הנהגה נבונה ונחושה, כזאת שתדע למכור לציבור החלטה של יציאה למלחמת חורמה, או פשרה כואבת שהייתה עלולה להיתפס ככניעה.

בהיעדר הנהגה שכזאת, הגענו למצב שבו יותר ממחצית החטופים, חיים כמתים, מוחזקים עדיין בשבי - וגם מיטוט חמאס, למרות הבטחות כזב על "ניצחון מוחלט" לא נראה בהישג יד (ולא אמרנו אפילו מילה על הצפון ועל איראן).

התגובה של הממשלה לדרישה לצפות ב"סרטון התצפיתניות" היא סימפטום מזוקק לתופעה של חוסר מוסר קיצוני, חוסר מצפון, חוסר שכל וחוסר טקט - כל התשובות נכונות.

נתחיל בסיבה הרשמית לאי הקרנת הסרטון בפני כלל שרי הממשלה: "תקלה טכנית". אני נשבע לכם שאני איש מחשבים קטן מאוד, בלשון המעטה - ואפילו אני הייתי מצליח לנגן קטע וידיאו של שלוש דקות ואם לא - מזעיק לעזרה את אנשי המחשבים של הארגון, אבל לך תדע - אולי אין אף אחד כזה בשירות הממשלה.

כלומר, עוד שקר, אפילו לא אלגנטי או אינטליגנטי במיוחד שמפיל את התיק על הש.ג. והיו מי שהגדילו לעשות: בצלאל סמוטריץ' למשל סירב לצפות בסרטון - ואף המליץ לחבריו לא לעשות כן, כדי "לישון בשקט בלילה". הייתי מצפה משר אוצר שחסרים לו עשרות מיליארדים בקופה שלא לישון בשקט בלילה, כי לא מעט מאזרחי ישראל לא ישנים בחושבם על מועד הפירעון הקרוב של חשבון האשראי או שכר הדירה, אבל מה כבר אני מבין בכלכלה?

התעלה מעל כולם שר המשפטים יריב לוין, שטען שכלל לא התבקש לצפות בסרטון. זה המקום להזכיר שהנושא נדון בהרחבה בתקשורת כבר לפני כמה חודשים, אבל לכו תדעו - אולי הוא היה עסוק במאבקי ההישרדות הכושלים של קבוצתו האהודה, הפועל תל אביב או שבדיוק טווה איזו קומבינה בוועדה למינוי שופטים. לא ביקשו אז הוא לא התבקש, קורה.

ואפשר להמשיך כך הלאה, עד לפוסט הנוראי של עמיחי אליהו (שר למה בדיוק? אפילו הוא לא זוכר), אבל נדמה שהכוונה כבר ברורה: לא רק שהוליכו אותנו בעיניים פקוחות אל התהום, לא רק שאינם מגלים כישורי הנהגה שהיו מאפשרים כבר להשיב את החטופים או להכריע את המערכה, לא רק שאינם לוקחים אחריות - יש להם את החוצפה אפילו לא להתמודד עם הסרטון שהיה לחלון הראווה של הממשלה הזאת.

על כן תדע כל אם עברייה, גם כל אב - שהפקירו גורל בניהם ובנותיהם להגנתה של מדינה שלא רק שאין מספיק מפקדים ראויים בצבאה, אין אפילו שר אחד ראוי בממשלתה.

וכאשר כל זה קורה כאשר, עינינו הרואות, מעבר לגדרות יש אנשים שכאשר הם לא טובחים בנו הם כבר מתפללים להצלחת הטבח הבא, זה מדאיג ברמה הלאומית: מדינה מוקפת אויבים שאין גרועים מהם מנוהלת בידי פוליטיקאים שבורחים מאחריות ומפקדים שאינם חותרים למגע.