אי אפשר לא לשבח את יכולתו המופלאה של איתמר בן-גביר לזהות תמיד את הרגע הנכון. לא סתם הכהניסט הפרוע ששמו יצא למרחוק כהופך הדוכנים המהיר יותר בשוקי חברון, הגיע לאן שהגיע. הרי טיימינג זה הכל בחיים ובן-גביר הוא מלך הטיימינג: הבוקר, כשישראל ממתינה בחרדה להוצאתם את צווי מעצר ראשונים בהסטוריה נגד מנהיגיה, כשגל של מדינות אירופיות מכירות במדינה פלסטינית באופן חד צדדי, כשיותר ויותר בעלות ברית מטילות עלינו אמברגו נשק, אחרי שהאמריקאים החזירו משלוח חיוני של פצצות חכמות, כשגל של סנקציות מוטל על גורמי קיצון ישראלים ביו"ש ובמקומות נוספים, כשמעמדה הבי"ל של ישראל נמצא בנקודת השפל הכי נמוכה בכל הזמנים, כשלהיות יהודי הפך מסוכן אפילו בארצות הברית של אמריקה, מדינות מפסיקות את יחסי המסחר איתנו, קרנות השקעה גדולות מושכות את ההשקעות בתעשיה שלנו והאקדמיה שלנו הולכת ומוחרמת בכל העולם, בדיוק ברגע המדוייק הזה, בנקודה הארכימידית הכל כך קריטית הזו, איתמר בן-גביר הבין שזה הזמן לעלות להר הבית.
אומרים לי שהוא לא תיאם את העליה עם הדרג המדיני והמשטרה. אבל אז נזכרתי שהוא הדרג המדיני, והוא גם המשטרה. בשבוע שעבר פירסמתי איך הוא כינס את המפכ"ל וקציניו הבכירים ושטף אותם בצעקות על כי הם שולחים ניידות להגן על משאיות הסיוע ההומניטרי הנכנסות לעזה דרך מעבר כרם שלום. כשהם ניסו להסביר שהמשטרה צריכה לפעול ליישום החלטות הממשלה, בה בן-גביר עצמו חבר, הוא נחר בבוז. עם כל הכבוד להחלטות הממשלה יש לבן-גביר, שהוא גם שר בממשלה, אג'נדה משלו. והוא מפעיל את המיליציה, סליחה המשטרה, כדי להגשים אותה. ובואו לא נשכח שאתמול, בטרם העליה להר הבית, הוא התראיין וסיפר שישראל חייבת לכבוש את עזה, להקים בה התיישבות מחדש, לא רק בגוש קטיף, אלא לאורכה ורוחבה של הרצועה כולה. והוא, כמובן, יעבור לגור שם.
בן-גביר לא לבד. ממש לא. מי שלבד, זה אנחנו. כי הבוקר הזה החליט שר הביטחון גלנט שזה בדיוק הזמן להכריז, שוב, על ביטול ההתנתקות בצפון השומרון. בצלאל סמוטריץ' החליט, מצידו, להפסיק את העברת הכספים לרשות הפלסטינית (מדובר בכספים השייכים לרשות הפלסטינית) בתגובה על כי ספרד, אירלנד ונורבגיה הכירו במדינה פלסטינית. העובדה ששבוע לפני טבח ה-7 באוקטובר הממשלה בה יושב סמוטריץ' העטירה על הרשות הפלסטינית סידרה של הקלות והטבות כלכליות, כבר נשכחה. וכל מה שכתבתי עד כאן, זה רק הפרומו החיוור למעשה הגאונות האמיתי, המזוקק, הנבואי והמנהיגותי כל-כך שהוביל האדם המכונה גם "שר התקשורת", שלמה קרעי.
הוא שיגר אתמול את פקחי משרד התקשורת להחרים ציוד של סוכנות הידיעות AP כי מישהו אמר לו שאל-ג'זירה משתמשת ב"פיד" של הסוכנות לצורך תמונות לייב מעזה. אז הפקחים פרצו לדירה בשדרות שם מוצבות המצלמות והחרימו מה שהחרימו. מה שמשעשע (או מדכא) אף יותר, היא התגובה של קרעי לאנשים כמו יאיר לפיד, שניסו להסביר לו מה ומי זה AP, או להסביר לו שככה נהוג בעולם הדמוקרטי, סוכנויות ידיעות גדולות מציבות מצלמות וכל שאר ערוצי החדשות מתחברים לפיד שלהן. זה טכני, זו הפרקטיקה, זה מה שכולם, גם אנחנו, עושים. יש דרכים טובות יותר להילחם באל-ג'זירה.
קרעי נחר בבוז והודיע שזוהי רק ההתחלה, הפקחים שלו יחרימו ציוד נוסף של AP ושל סוכנויות חדשות נוספות, וטוב שלא הוסיף שכולם אנטישמים וסמולנים ופרוגרסיבים, חוץ ממנו. כי עד הבוקר, התברר שהכל התהפך. הפקחים החזירו ל-AP את הציוד, ישראל הרשמית התנצלה והשקט שב על מכונו. קרעי, שעוד לא גמר לנקות את הביצה הסרוחה מפרצופו לאחר שנכשל במאמציו למנוע ממישאל ועקנין להביא להפרטת הדואר (הופרט בהצלחה בשבוע שעבר, קיבלנו חצי מיליארד שקל), גרם אתמול לישראל נזק מטורף והוא מועמד טרי לתחרות "הכי הרבה נזק בהכי פחות זמן".
כי במשך יממה שלמה כל עולם התקשורת הבינלאומי דיבר על ההתחרפנות של ישראל שפושטת על ציוד של אסושייטד פרס, ארגון התקשורת הגדול והחשוב בעולם, עם 53 פרסי פוליצר ותחנות שידור במאות אתרים לאורכו ורוחבו של הגלובוס. הבית הלבן נאלץ להגיב, כל עיתונאי העולם התבוננו זה בזה במבוכה והוויכוח שניטש כרגע סביב השאלה "האם ישראל היא עדיין דמוקרטיה", קיבל תפנית חדה. לרעתנו.
החלק הגרוטסקי של האירוע הוא המאמץ של נתניהו להיחלץ מצווי המעצר הבינלאומיים שעלולים לצאת נגדו בטיעון העבש והשחוק של "יש לנו מערכת משפט עצמאית וחזקה" וכו' וכו'. האיש שכמעט הצליח להחריב את המערכת המשפטית הזו, מנסה עכשיו להסתתר מאחורי ניצוליה. בעודו מדבר, עלה לשידור המאור הבאמת גדול, דודי אמסלם, ממש היום בבוקר, והודיע שההפיכה המשטרית חיה וקיימת, שצריך לעשות רפורמה ושהיועצת המשפטית לממשלה היא האדם המסוכן בישראל.
הוא אומר את זה באותו זמן בו נתניהו מנסה להסתתר מאחוריה. כי "האדם המסוכן בישראל", היועצת המשפטית לממשלה, היא השכפ"ץ הנוכחי של נתניהו. העובדה שיש בישראל רשויות אכיפה, חקירה ותביעה עצמאיות, שאינן שבויות בגחמותיהם של אנשים כמו דודי אמסלם, היא זו שמנעה מאיתנו צווי מעצר בינלאומיים ב-76 השנים האחרונות. ועכשיו, כשזה מתחיל להתפרק לנו בידיים, מגיח אמסלם ברגע הכי רגיש וקריטי כדי להוכיח שמה שהגויים חשדו, בעצם נכון: ישראל כבר אינה הדמוקרטיה שהיתה.
מצד שני, יש גם התפתחויות חיוביות. הנה, למשל, יציאתו של "שר החוץ" ישראל כץ למסע מדיני דחוף בפריז, במאמץ להילחם בצווי המעצר. אני מקווה שהצרפתית שלו טובה מהאנגלית שלו ואני מקווה שהצוות של הנשיא מקרון לא יודע לחפש בגוגל, כי אם יחפשו ימצאו שכץ היה הגיבור הראשון שמיד אחרי ה-7 באוקטובר מיהר להודיע לעולם כולו שישראל לא תאפשר להכניס לעזה גרגר אחד של קמח, טיפה אחת של מים, גלון אחד של סולר או דלק, שלא לדבר על מזון ממש.
כץ, כזכור, הצליח לקבל כמה לייקים. אנחנו משלמים את המחיר עכשיו. ולסיכום: מה שהצליח לבנימין נתניהו 16 שנה, נכשל ומתפוצץ לכולנו בפרצוף בשנה ה-17. הצונאמי המדיני על סטרואידים ששוטף אותנו עכשיו הוא המקבילה המדינית של טבח ה-7 באוקטובר. כשאתה מקיף את עצמך בחדלי אישים, נטולי כישורים או כשרון, מופרעים שכל מה שהם יודעים זה להחריב, להרוס ולגדף, אל תתפלא שאתה מוצא את עצמך מוקף ע"י חורבות. העובדה שהצלחנו להפטר מהאשראי המדיני העצום שנזקף לזכותנו למחרת הטבח, הצלחנו לגרש את כל בעלי בריתנו ולהפוך את עצמנו למדינה מצורעת מפאתי העולם השלישי, נזקפת לזכותו של "מר הסברה", שהיה פעם "מר בטחון", ושיחק ב"ליגה אחרת". הליגה למקומות עבודה.