לפני חמישה חודשים פגע טיל נגד טנקים מסוג "קורנט" באולם המופעים של קיבוץ סאסא. האולם נמצא בחלקו הצפוני של הקיבוץ שמוגדר "שטח אדום" שאליו אין כניסה מחשש לפגיעות דומות. האולם וכל שטח בית הספר התיכון הצמוד אליו נטושים ומחכים ליום שבו תושבי ישובי הגליל העליון שפונו ישובו לבתיהם.
סמוך לגדר זמנית המסמנת את הכניסה ל"שטח האדום" שנצפה על ידי מחבלי חיזבאללה, היתה עסוקה אתמול הספרנית אסיא בהחזרתם למדפים של ספרים שהושבו מהשאלה. היא בת 85 ולסאסא הגיעה לפני 64 שנים. "אני לא עזבתי את הבית. לי היה חשוב להישאר פה ובכל מקרה אני חושבת שזאת היתה טעות לפנות את הישובים. היה צריך לפנות משפחות עם ילדים, אבל לא את כל התושבים. נכון, היה פחד בימים הראשונים, אבל כבר עברנו פה מלחמות ואף פעם לא עזבנו", אמרה. "ב-1948, כשהייתי ילדה במושב בית-יוסף, פינו אותנו. הספיקה לי פעם אחת. חשוב לי להמשיך את החיים כמו שהם, זה נותן לי הרגשה שאפשר להמשיך בחיים וזה לא סוף העולם".
שותפתה לעבודה בספריה מגיעה מדי פעם ולוקחת איתה ספרים למפונים שגרים בכפר הנופש של קיבוץ מעגן. רבים מהתושבים שהתפנו מגיעים מדי פעם לסאסא והביקור כולל השאלת ספר אצל אסיא.
קיבוץ סאסא עלה על הקרקע סמוך לגבול עם לבנון בראשית 1949. הוא מרוחק 2.8 קילומטרים מהגבול ומתברר שבמדרג הישובים המפונים מדובר בישוב "פריבלגי בהשוואה לישובי הגדר", כפי שאמר חיים חיון, חבר בכיתת הכוננות של סאסא. "היה שלב שבו אשתי ואני דיברנו לראשונה בחיינו על אפשרות שנעזוב את האיזור. אנחנו במצב טוב, אם היינו חיים בישוב גדר, אני לא בטוח שהיינו חוזרים אליו", הבהיר.
חיון עזב עם משפחתו ומרבית החברים אחרי שהוחלט על פינוי. אבל זמן קר אחר כך החליט לחזור הביתה. "בחודשיים הראשונים הייתי בחרדה. הייתי עצבני ולא חייכתי, אבל החלטתי שאני נשאר כאן". במקצועו הוא קצין בטיחות בתעבורה, אבל עם תחילת המלחמה התנדב לסייע בעבודה במטעי הקיבוץ. "כל היום הייתי על הטרקטור ומדי פעם נפלו סביבנו פצמ"רים", סיפר. בינואר הצטרף לכיתת הכוננות אחרי הפסקה של שלוש שנים. "הייתי חבר בכיתת הכוננות במשך 25 שנים, עד שלפני שלוש שנים לקחו לנו את הרובים. עבורי זה היה עלבון קשה וגם לא ראיתי טעם להיות בכיתת הכוננות בלי נשק. לפי התרחישים שהיו אז, אמרו לנו שבמשך 3-4 השעות הראשונות של ארוע ביטחוני משמעותי, נצטרך להסתדר לבד. מה חשבו, שנילחם עם מקלות מטאטא?". לדבריו "מאז ינואר האחרון המצב השתפר מאד - ציידו אותנו ומאמנים אותנו כל הזמן, אבל זה עדיין לא מספיק וחסרים לנו אמצעי לחימה חשובים", אמר.
לא מעט מתושבי המקום נעים על הקו שבין הבית הזמני בעמק הירדן לבית הקבע שעל ההר. חלקם עושים זאת מדי יום - מגיעים לעבוד במפעל של הקיבוץ ואחר הצהריים שבים למשפחה, חלקם עושים זאת "כי פשוט קשה להיות בחוץ, מחוץ לבית שלך", מסביר יוני צורן.
צורן, בן למייסדי הקיבוץ, היה מזכיר סאסא ומילא עוד תפקידים מרכזיים. הוא מספר על טילים שעוברים מעליהם בדרך להר מירון, על רקטות שנופלות במטעים ועל טיל הנ"ט שפגע באולם המופעים, אבל דאגתו העיקרית היא מתרחיש שמדיר שינה מעיניו. כבר 25 שנים שהוא מתריע מפני מה שהוא מגדיר "מנהרה אסטרטגית" שדרכה האויב יוכל להחדיר אלפי לוחמים מצויידים היטב לתוך שטח מדינת ישראל. "הנזק שיכולה לגרום מנהרה חודרת רגילה או פלישה יבשתית, דומה לנזק שגורמת עקיצת דבורה- כואב אבל מקומי. כמו אירועי ה-7/10. מנהרה חודרת שמאפשרת למסה משמעותית של כח רכוב להתפשט בחשאי בכל רחבי הארץ, ולפעול בו זמנית ובהפתעה גמורה, דומה להכשת נחש. זה יכול להיות קטלני", הזהיר.
כבר שנים שהוא שולח מכתבים לחברי ועדת חוץ וביטחון, פונה לאנשי צבא מכהנים ובדימוס ומייחל שיהיה מישהו שיקשיב לו. הוא מסביר שמנהרה כזאת עלולה להיות "הג'וקר" שבידי האויבים שלנו ומסביר שהמוח האנושי מעדיף להדחיק מחשבות שמערערות את הביטחון. "אם ארגון כמו חמאס יכול לחפור מתחת לאפנו מאות ק"מ של מנהרות בעזה, הוא בוודאי מסוגל לחפור מנהרה אחת של עשרות ק"מ מתחת לקרקעית הים לאזור התעשיה של אשקלון. וזה ודאי נכון גם לגבי מנהרה של חיזבאללה לעומק מפרץ חיפה או מנהרה משטחי הרשות לעומק ישראל", הוא מנסה לשכנע ומסביר ש"מדובר בסכנה קיומית". בקיבוץ יש שאומרים לו שהוא סתם גורם לבהלה, יש שצוחקים עליו, אבל הוא מוכן לשלם את המחיר הזה ובלבד שמישהו במערכת הביטחון ימצא עניין בדבריו.
סמוך לחדר האוכל לוקה, איש הנוי של סאסא, עסוק בגיזום מטפס שהתפרע מאז חודש אוקטובר האחרון. אותו מטריד בעיקר המאבק שלו נגד העשבים שהרימו ראש מאז שהקיבוץ פונה ושהוא לא הספיק לכסח בזמן. "העשב הצהיב והתייבש ועלול להישרף", הסביר. הוא הגיע לסאסא מעיר הולדתו, מילאנו. הצעיר העירוני מאיטליה שמעולם לא החזיק בידיו כלי עבודה ביקש להשתלב בענף הנוי שהקימה וטיפחה מענית, אמו של יוני. "היא התלבטה ובסוף הסכימה לקבל אותי לשבוע ניסיון ומאז אני עובד בנוי כבר 41 שנים", אמר. מספר חודשים כמפונה בקיבוץ נחשולים הספיקו לו. "הציקה לי המחשבה שאין מי שמטפל בנוי והחלטתי לחזור לסאסא. פחדתי שכל מה שעשינו בנוי במשך השנים ילד לאיבוד", הסביר.
בתוך חדר האוכל מחזה די נדיר ברוב הקיבוצים בישראל גם בימי שיגרה, ובקיבוצים שפונו במלחמה בפרט: סביב השולחנות יושבים עשרות סועדים- עובדי המפעל, חברי כיתת הכוננות, תושבים שלא התפנו או כאלה שהגיעו לביקור חטוף. אבל לצד המאבק המרשים של חברי סאסא לשמור על נורמליות ועל גחלת של שיגרה בתקופה לא נורמלית, צורן וחיון מספרים בכאב "שמאז אוקטובר כבר נפטרו חמישה חברים מבוגרים. הניתוק מהבית הוא דבר קשה לכל אדם ובפרט למבוגרים. קשה לאדם לצאת מביתו, מהפינה שלו, מהשיגרה שלו. למרות התמיכה הגדולה והמעטפת שיש בישובים אליהם הקיבוץ התפנה, החיים מחוץ לבית הם כבר לא אותו דבר. אנשים הולכים ונכבים".