האולטימטום שהציב אמש (שבת) יו"ר המחנה הממלכתי בני גנץ לראש הממשלה בנימין נתניהו החזיק בדיוק שעה. בשעה 20:30 החלה מסיבת העיתונאים בה גנץ הציג לנתניהו תוכנית אסטרטגית בת 6 סעיפים כתנאי להמשך ישיבתו בממשלה; בשעה 21:33 לשכת ראש הממשלה הוציאה הודעה ארוכה ומשתלחת בתגובה, שאפשר לסכם במלה אחת: לא. גנץ קבע בנאומו את 8 ביוני כדדליין למילוי דרישותיו, אבל תגובת נתניהו היתה חדה וברורה: אין צורך לחכות שלושה שבועות.
באותה מהירות שבה גנץ פוצץ את ספין הגיוס האחרון של נתניהו בשבוע שעבר - כך גם האולטימטום שלו התרוקן מתוכן תוך זמן קצר. הלא המוחלט של נתניהו גילגל את הכדור אליו בחזרה, להחליט אם, ועד מתי, הוא נשאר.
שבעה וחצי חודשים אחרי שנכנס מתחת לאלונקה של נתניהו, בפעם השניה, גנץ עשה אתמול את הצעד הראשון של אסטרטגיית היציאה, והחל לבנות את הקייס לפרישה מהממשלה. אחרי חודשים של מידור, זלזול, הפרת הסכמים שיטתית ודשדוש בקבלת ההחלטות בקבינט המלחמה - התיק נגד נתניהו התמלא מזמן, כך שגנץ לא באמת זקוק לחיזוקים נוספים, אבל הוא רוצה לרכך בממלכתיות את לבם של המנדטים מהימין הרך כדי שלא יעזבו אותו אחרי שיפרוש מהממשלה. ובלשונו, "לתת עוד צ'אנס, לא לנתניהו, צ'אנס למדינה".
גנץ זימן את התקשורת להגיד את האמת שלו ארבעה ימים אחרי נאום שר הביטחון יואב גלנט, שפרש בשבוע שעבר לאומה את תמונת המצב האסטרטגית העגומה אליה נתניהו מוליך עם ממשלת בן גביר וסמוטריץ': עתיד של מלחמה, חללים וקורבנות. הנאום של גלנט - לצד הסבלנות הפוקעת של גדי איזנקוט, הלחץ הציבורי הגובר וזליגת המנדטים בסקרים - הניעו ואילצו את גנץ לומר את דברו, ובסגנונו, בגרסה חלבית ותמימה לעומת הבוטות והאגרסיביות של שר הביטחון.
בנאום שנשמע לפרקים כאילו נכתב ב-2019, כשעוד היה בטירונות הפוליטית ולפני שחווה את הטריקים והשטיקים של נתניהו מיד ראשונה, גנץ פנה לנתניהו ישירות, הסתכל בעיניו וקרא לו לבחור בין ציונות לציניות ובין אחדות ופלגנות. ובכן, הארכיון זוכר אינספור נאומים בשנים האחרונות שבהם גנץ הסתכל לנתניהו בעיניים וקרא לו לשים את המדינה לפני האינטרס האישי. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים.
גם ההשתוממות על "שיקולים פוליטיים ואישיים שנכנסו לקודש הקודשים" נשמעה כמו מישהו שלא היה כאן בשנים האחרונות, ולא שר הביטחון, למשל, שמודר מהסכמי אברהם וגילה בעיתון שישראל הסכימה לעסקת מטוסי F-35 לאמירויות. כמו גם האזהרות מהבחירה בקנאים ובמיעוט הקיצוני שיושב על גשר הפיקוד ומוביל את המדינה לפני תהום. כן, זה קרה לפני שנה וחצי, כשהוקמה ממשלת נתניהו-בן גביר-סמוטריץ - וגנץ יושב לצדם כבר שבעה וחצי חודשים - ורואה איך פעם אחר פעם נתניהו בוחר בשותפיו במקום לקבל הכרעות קשות.
גלנט הציב לנתניהו דרישה חדה וברורה, להצהיר שלא יהיה ממשל צבאי בעזה, גנץ הציג אולטימטום ל"מהפך אסטרטגי" שכולל גיבוש חלופה שלטונית בינלאומית-פלסטינית בעזה -
את שניהם ראש הממשלה דחה תוך שעה ושיגר את השופרות ודפי המסרים להשתולל על השמאלנים תומכי פתחסטאן/חמאסטאן החדשה שמפריעים לניצחון המוחלט. מיד אחר כך, כולם נכנסו כרגיל לחדר קבינט המלחמה, וחזרו להיות שותפים מלאים באותה מציאות מדשדשת ומסוכנת שהתריעו עליה אך לפני דקה, כמו ג'ורג' קוסטנזה שמתפטר מעבודתו ואז מתחרט ומגיע למחרת למשרד כאילו כלום לא קרה.
גנץ לא חייב לחכות עד הדד-ליין של 8 ביוני, נתניהו כבר הבהיר לו אמש שהוא לא מקבל את "תנאי התבוסה" שלו להמשך הישיבה בממשלה. על הדרך, הוא גם שלל פומבית את האפשרות להכיר במדינה פלסטינית כחלק מנורמליזציה עם סעודיה, בדיוק בזמן שהיועץ לביטחון לאומי של הנשיא ביידן, ג'ייק סאליבן, נמצא במסע דילוגים באזור בניסיון להביא לפריצת דרך. כמו גלנט וגנץ בקבינט המלחמה, גם בבית הלבן מנסים להביא את נתניהו ליום שאחרי בעזה, והוא שב ובוחר בבן גביר וסמוטריץ' ובהמשך המלחמה ולא מציג שום פתרון אלטרנטיבי.
במחנה הממלכתי עדיין נאחזים ברגעי ההשפעה המועטים שלהם, ובעיקר ברגעים הרי גורל לשחרור החטופים בעזה, ולא מן הנמנע שהנעה מחודשת של המשא ומתן, או חלילה הסלמה ביטחונית; תספק סיבה להגמיש את הדד ליין של הרמטכלים. מצד שני, עם שובה של הכנסת מפגרה, למתחים בקבינט המלחמה יתווספו החיכוכים השוטפים במליאה ובוועדות, שעשויים להגביר את הלחץ על גנץ לממש את האולטימטום לפני המועד הנקוב, או לכל הפחות לעמוד בו, כדי שיהיה לאופוזיציה סיכוי כלשהו לייצר מהלך לפיזור הכנסת בשלוש קריאות עוד בכנס הקיץ; אם לא, נתניהו יישאר ראש הממשלה עם בן גביר וסמוטריץ' לכל הפחות עד 2025. הבחירה של נתניהו ברורה - גנץ צריך להחליט אם הוא נותן לו את הזמן הזה במתנה.