מאז 7 באוקטובר יש מחשבה אחת שלא עוזבת אותי: מה יכולתי לעשות כדי למנוע את הטבח הנורא בשמחת תורה? לא ידעתי שכמות הנרצחים תהיה כה גבוהה, וכמה אכזריות תהיה בקרב מחבלי החמאס כלפי הקורבנות, אבל היה לי ברור שפעולה של חדירה לשטח ישראל ורציחות המוניות יקרו גם יקרו. כך אמרה כל תצפיתנית וכך אמר כל סג"מ ששירת בעזה. היה ברור שהמחבלים מתכוננים לבצע משהו גדול ושהם מחכים לשעת כושר כדי לבצע התקפה משמעותית. אך ראש אמ"ן, הקמל"ר ורבים אחרים בקרב הקצונה הבכירה בצה"ל לא הסכימו עם הניתוח. פרשנים שונים ובהם גם גנרלים לשעבר הסבירו שישנה הרתעה, שלערבים בעזה נוח וטוב כרגע, ושהם לא יתקפו אותנו, ולכן אין סיבה להקשיב לכל מחרחרי המלחמה מהימין. אחרי ששמעתי את נאומו של שר הביטחון, בתוספת של פרשנות אוהדת לדבריו כמעט מכל תחנת רדיו או טלוויזיה, הבנתי שגם אם הייתי חוזר בזמן לא הייתי מצליח לשכנע את מי שבוחרים לטמון ראשם בחול, ולהאמין שהפסקת אש בין יריבים א-סימטריים יכולה להימשך מעבר לזמן הנדרש לארגון הטרור לבצע מתקפה נוספת.
ב-7 באוקטובר, כמו רבים אחרים, עזבתי בבית הכל והגעתי לבסיס. יצאתי ממנו ארבעה ימים אחר כך כדי להתחתן, רק שבמקום חתונה באולם גדול עם מאות חברים ובני משפחה, היתה חתונה מצומצמת מאוד באולם של "יד שרה" ולמחרת שבתי לצבא. אני לא מתחרט על כך לרגע, ולמרות המחיר הכואב שמשלמים בעיקר מי שנשארים מאחור, היה ברור שזה הדבר הנכון לעשות.
אבל לא היינו חייבים להגיע לשם מכיוון שאת המלחמה הזו יכולנו לקיים לפני עשור וחצי, ולסיים אותה בתוך כמה שבועות, עם עשירית מהקורבנות (משני הצדדים). במקום זאת אפשרנו לחמאס להתעצם, ולהפוך אולי את רצועת עזה למקום המבוצר ביותר שאי פעם נבנה.
בזמן מבצע עופרת יצוקה בשנת 2009 היו לחמאס לכל היותר 16 אלף איש, אם סופרים יחד את כל הכוחות ואת מי שמשויכים לארגון. מספר האנשים שמשמשים כוחות לוחמים של ממש עמד על 2,000, פחות או יותר. היה חשש כבד מכיוון שהרקטות הגיעו אפילו עד אשדוד, קריית גת ויבנה - מה שהיה בלתי נתפס באותה תקופה. כבר אז מצאו מנהרה התקפית לתוך שטח מדינת ישראל באורך של 300 מטרים. כבר אז נמצאו מאגרי נשק במסגדים ובבתי חולים, כבר אז היו הוכחות שאונר"א משמשת כלי עזר עבור המחבלים, וכבר אז מדינת ישראל החליטה שהגיוני לספק סיוע הומניטרי לתוך רצועת עזה בזמן לחימה. מפקד פיקוד הדרום היה שר הביטחון היום יואב גלנט, שהתגאה בכך שהסכים לאחר הודעות פינוי להפציץ את המבנים בו שהו המחבלים, שבאותו זמן היו בנויים בשלוש קומות: מרתף שהיה מחסן אמצעי הלחימה, מפקדה בקומת הביניים ומשפחה בקומה השלישית. אז, כמו היום, התקבלה בקשה להפסקת אש. הישראלים הנאיביים חשבו שחמאס הבין שלא כדאי לו להתעסק עם ישראל, אבל הארגון דווקא הבין שישראל תאפשר לו להתעצם ולהתחמש, כדי שיצליח לגרום לנו נזק רב יותר בסיבוב הבא.
המלחמה הזו היתה נמנעת לו היתה מתקבלת החלטה אמיצה לפני עשור וחצי. המחיר היה כמה מאות הרוגים בצד שלנו וכמה אלפים בצד השני, והיינו זוכים לקבל שקט יחסי, הוצאות כספיות נמוכות יותר וחשוב מכל - חיסכון עצום בחיי אדם. אבל צריך להבין מה המשמעות ואין בלתה - השמדה מוחלטת של חמאס, ושליטה ישראלית ברצועת עזה. זהו הניצחון.
הניסיון לתת לכוחות לכאורה מתונים יותר לשלוט בעזה לא צלח בעבר והוא לא יעבוד בעתיד. מלבד העובדה שהרשות ביהודה ושומרון לא מתונה יותר, ושרוב הערבים שם תמכו בטבח בשבעה באוקטובר, ושגם שם יש תמיכה גדולה יותר לחמאס מאשר לפת"ח, ונוסף על השתתפותם של אנשי פת"ח בטבח הנוראי, כדאי להזכיר עבור אלו שסובלים מבעיות זיכרון שחמאס עלה לשלטון בכוח על ידי חיסול אנשי הפת"ח. כל עוד חמאס קיים, כל כוח ערבי מתון אחר שישלוט שם יסיים במוות נוראי של שריפה בחיים או השלכה מהגג כמו של אנשי הפת"ח בשנת 2007.
כל מי שמדבר על פתרונות אחרים, למעשה מבקש לדחות את הקורבנות של היום בתמורה למספר גדול יותר של קורבנות בעוד כמה שנים. בניסוי המרשמלו המפורסם מציעים לילד לקחת עכשיו מרשמלו או לחכות רבע שעה ואז לקבל שניים. במקרה שלנו במקום מרשמלו ישנו חומר רעיל שאם לא נשמיד אותו פשוט נקבל עוד ועוד ממנו עד שכבר לא נוכל לנשום. ונכון, כמו שכתוב בשיר "אם אחד מאיתנו הולך מעימנו, משהו מת בנו", והכאב על כל חייל הוא איום ונורא. אבל חייבים לחשוב צעד אחד קדימה.
המחיר העתידי יהיה רק יותר ויותר קורבנות (שוב, משני הצדדים), עם זמן לחימה ארוך יותר, עם נזק גדול יותר לכלכלה, עם לחץ בינלאומי שמתגבר. ראוי שכל אזרח ישראלי ישאל עצמו - אם היו אומרים לו שעומדות בפניו שתי אפשרויות: מאות הרוגים בצד הישראלי, כמה אלפי הרוגים בצד הערבי, ושליטה צבאית בעזה בשנת 2009, או הטבח הנורא בשבעה באוקטובר 2023, עם שנה של לחימה שלא רואים כרגע את סופה - במה הוא היה בוחר? אם הבחירה היא בחלופה הראשונה, צריך להבין שיש לנו שתי אפשרויות חדשות: או טבח נורא יותר עם עוד קורבנות, עוד חטופים, עוד טילים ועזה מבוצרת בהרבה - או להמשיך עכשיו בכוח, עד הניצחון.
הכותב הוא סופר, מרצה בינלאומי וקצין ביחידה מובחרת במילואים