אתה שומע עליהם יותר ויותר, על יהודים אמריקאים מהשמאל שמתנערים מעמדותיהם המסורתיות. זה מה שקרה לידידה אמריקאית שלנו, שכל חייה עברו עליה בעיר ניו יורק. מדי בוקר, שנה אחר שנה, הייתה פותחת את דלת דירתה ומרימה את הגיליון הטרי של ה"ניו יורק טיימס" שהובא אל מפתנה. כל יום שטפו עיניה את השורות המודפסות הטריות, שהיוו עבורה מדריך למחשבה חברתית ופוליטית מתקדמת, ובכלל - צוהר לעולם.
7 באוקטובר היה עבורה זעזוע קשה. לא עברו ימים רבים, והיא ביטלה את המינוי שלה לעיתון בגלל העמדה האנטי־ישראלית והפרו־עזתית שלו. לא רק זאת: היא גם פעלה לשכנע את חברותיה היהודיות שיבטלו גם הן את המינוי. בחודשים האחרונים היא הביטה בתדהמה על רחובות עירה ועל התנהלות העולם - ובעיקר על ההפגנות הסוערות בעד רוצחי ואנסי חמאס ונגד היהודים, ועל הצהרות הביקורת נגד ישראל מצד הממשל האמריקאי, שלו היא הצביעה בבחירות. היא לא הבינה כיצד זה בכלל אפשרי אחרי מה שקרה.
לפני ימים אחדים, בעקבות עיכוב משלוחי הנשק אלינו ודברים מפורשים שהשמיעו הנשיא ג'ו ביידן ומזכיר המדינה אנתוני בלינקן בגנות ישראל ופעולותיה בעזה, היא בישרה לבעלה שזהו, היא החליטה: הפעם היא תצביע לרפובליקנים - משהו שלא עשתה מעולם, לשום מועמד רפובליקני ממשרת תובע מחוזי ועד נשיא המדינה, מאז שקיבלה את זכות הבחירה לפני ארבעה וחצי עשורים. היא אינה יחידה בין היהודים שם.
אין זה קל להחליף את העמדות הפוליטיות שבהן האמנת כל חייך. ובמקרה של ידידתנו, מדובר באישה בעלת הכרה פוליטית ברורה ודעות מוצקות. זכורים לי דברים שאמרה לי לפני פחות משנה על ה"לבנים" בעיירות הקטנות המרוחקות של אמריקה - דהיינו, מצביעי המפלגה הרפובליקנית ותומכי טראמפ - שהם, בעצם, "מעין זבל אנושי" (פרפראזה על דבריה של הילרי קלינטון). כמי שלא התגוררה אף פעם בעיירה כזו, היכרותה עם הלבנים הללו הסתכמה במה שראתה בסרטים הוליוודיים ובשידורי החדשות בערוצי השמאל, ובמה שקראה מעל דפי "העיתון" (כלומר, ה"ניו יורק טיימס"). אבל מקורות אלה בבירור הספיקו לה לחרוץ דעה על אוכלוסייה שלמה במדינתה. היום, מן הסתם, היא מתחרטת על ההתבטאות הזו.
אצלה, כמו אצל יהודים רבים אחרים, השינוי אינו מסתכם רק ביחס לישראל ובהכרה שחדרה אליהם על מי שבעצם יש לנו, הישראלים, עסק עמם כל השנים - אלא הוא מתבטא גם בהבנה שאמריקה עצמה צריכה להשתנות, ובעיקר להתנער מן ה"פרוגרס" ההרסני שהשתלט עליה. האם זה בא מההכרה שהאג'נדה הפרוגרסיבית הרדיקלית פועלת נגדם? במידה רבה, בהחלט כן. אבל סוף־סוף, הם לפחות מבינים.
זכור לי מפגש ב־2008 של אבי ושלי עם בני דודים אמריקאים שלי, שגם הוא התקיים בניו יורק. היה זה זמן קצר לפני הבחירות לנשיאות בארה"ב, כשהמתמודדים למשרה היו הסנאטור הטרי ברק אובמה והסנאטור הוותיק ג'ון מקיין. אשת בן דודי הופיעה למפגש כשעל בגדה הייתה נעוצה סיכת זהב נוצצת עם השם "אובמה". "מה זה?", שאל אותה אבי בתדהמה. כל הארבעה הביטו עליו בהתנשאות, כי - מה הזקן מישראל מבין?. "למה לא?", השיבה לו, "תגיד לי".
בגיל 98 היה לאבא כבר קשה לנהל דיון על סוגיות ממין זה, ודאי לא באריכות, אבל הוא הצליח להעביר את המסר שלו במשפט אחד קצר: "Because he is against you!" ("כי הוא נגדך!), בהדגישו את המילה "you" ובהפנותו את אצבעו המורה אליה. הארבעה העלו חיוך ספק מרחם ספק מלגלג על שפתותיהם, והִטו את השיחה לנושאים אחרים. שנים אחר כך הודה בפניי אחד הנוכחים במפגש שהזקן המופלג שהתקרב לגיל 100, ושחשיבתו כבר לא הייתה חדה כפי שהכירה כל השנים, ראה את המציאות נכוחה, בעוד הם היו עיוורים לה.
נדרשו טבח נורא בארץ, פרץ של קריאות שטנה ומעשים אנטישמיים בעריה של אמריקה, כדי שיהודים רבים שם יבינו בפני מה הם ניצבים. דהיינו מהי מציאות חייהם ומהי המציאות שעמה הישראלים מתמודדים כל השנים. נותר לראות מי מביניהם יבינו עוד דבר - שגם אם הם יצביעו לרפובליקנים, וגם אם הרפובליקנים הפרו־ישראלים יעלו עכשיו לשלטון, מקומם של היהודים אינו באמריקה.
הכותב הוא רופא, סופר ומחזאי.